ברגעי חייו האחרונים, כשהוא כבר זקן וחולה, מבקש יעקב להיפרד מבנו יוסף. יוסף מיד מתייצב עם שני בניו, אפרים ומנשה, אך יעקב אינו מזהה את נכדיו. "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר, מי אלה?". רק בהמשך תציין התורה כי "עיני ישראל כבדו מזוקן", ולכן אי-אפשר לומר שזו הסיבה שבגללה הוא לא זיהה אותם – אחרת היה צריך לכתוב זאת עוד קודם!
יעקב אינו מזהה אותם כי הבנים של יוסף נולדו וגדלו במצרים, התנהגו כמו מצריים, לבשו בגדים מצריים, שמעו מוסיקה מצרית (אום כולתום עוד לא נולדה…). הם נראו כמו נסיכים מקומיים לכל דבר, ודבר לא הסגיר מבחינה חיצונית את היותם בניו של יעקב – משפחה ששומרת על יחודה ונמנעת מלהתערב באומות.
תשובתו של יוסף: "בני הם, אשר נתן לי אלוהים בזה". כך מסביר זאת המלבי"ם: הילדים שלי, שהם הנכדים שלך, הם צדיקים ויראי ה'. הסיבה שהם שונים במלבושיהם הם מפני "שנולדו בזה המקום, והמקום והמצב מחייב זאת".
כשאתה גר בארמון המלך, אין לך הרבה ברירה איך להתלבש. אבל
יוסף מלמד שכל עוד הלב היהודי בוער מבפנים, החיצוניות יכולה להשתנות בהתאם לנסיבות. היא רק לבוש המכסה את מה שקורה בפנים, כמו כיסוי פלסטיק צבעוני של טלפון. אך כבר בפרשה הבאה נראה כיצד משתנות הנסיבות, ובניו של יעקב כבר לא יצליחו לעמוד עוד בפרץ של התרבות המצרית עד שהם יתמסרו אליה. מה שיציל אותם מפני טמיעה מוחלטת הוא "שלא שינו את שמם ולא שינו את לבושם".
היהדות היא דבר בלתי אפשרי – נסיון להחזיק את החבל משני קצותיו. להיות גם בפנים וגם בחוץ, גם בקודש וגם בחול, גם אדידס וגם שטריימל. והחכמה הגדולה, שצריכה הרבה תפילה, היא לדעת מתי ללבוש כל אחד מהם.
שבת שלום!
להצטרפות לסוכרייה לשבת: https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
