כל שנה אני חושב לעצמי, ריבונו של עולם – 22 שנה יוסף היה במצרים רחוק מאביו.
למה הוא לא שלח לו הודעה? למה הוא לא ביקש להיפגש?
השנה אולי התחלתי להבין למה.
הספר "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול מתאר חווה חקלאית, שבה יום אחד החיות מחליטות למרוד בבני האדם שמנצלים אותן. הן מקימות חברה חדשה המושתתת על עקרונות של שוויון וצדק, שהכלל המרכזי שלה הוא: "כל בעלי החיים נולדו שווים".
אך עד מהרה משתלטים החזירים על החווה ולוקחים לעצמם זכויות יתר.
הם מאמצים את המנהגים הקודמים של בני האדם,
ומשנים את הכלל היסודי, שהופך מעתה: "כל בעלי החיים שווים, אך יש בעלי חיים שווים יותר".
המאבק נכשל.
המדכא הוחלף, הדיכוי נשאר.
עם כל צדקותו של יוסף, נראה שהתורה לא מהססת להעביר עליו גם ביקורת מסוימת.
מפני שסיפורו אינו שונה בהרבה מ"חוות החיות".
גם יוסף התחיל כמי שבא לכונן חירות, וסיים כמי שיצר שעבוד.
יוסף כזכור נולד למשפחה של רועי צאן.
אין זה דבר של מה בכך.
יורם חזוני, במאמרו 'המוסר של רועי הצאן', מציין כי בעולם העתיק, רוב האזרחים היו חקלאים שחייהם היו תלויים בהגנה של שליטים שהעניקו להם לחם ובטחון.
לבטחון הזה היה מחיר כבד – החופש. האימפריה פרשה את חסותה על האזרחים, אך גם שיעבדה אותם. החקלאי נדרש להיות צייתן, קונפורמי וכנוע.
רועי צאן, לעומת זאת, היו תמיד מחוץ לחברה הרגילה, נוודים שאינם מתערים באוכלוסייה.
הם לעולם לא נצמדו למקום אחד, וברחו מכל שררה שעלולה היתה לכבול אותם. לכן אברהם נודד כל כך הרבה – רק לא להתרגל מדי.
היה לכך מחיר לא קטן, אך הנוודים זכו למצרך נדיר באותה עת – חירות.
זהו העולם שבו גדל יוסף.
אך אבוי, היוצרות התהפכו. יוסף נמכר לעבד בגיל 17 בלבד, וירד למצרים.
מצרים של אותם ימים הייתה האימפריה החזקה בעולם, אך כוחה בא לה רק מפני שהיא יצרה מנגנון שלטוני שבו כל אחד היה כפוף למישהו מעליו, ולכל אחד היה מישהו שכפוף תחתיו.
בבירוקרטיה המצרית, כולם נאלצו לשחק את המשחק שנועד עבורם, מבלי שהיו רשאים להחליט דבר על חייהם.
בצעירותו בלט יוסף בחשיבה המקורית שלו, השונה כל כך מהחשיבה המצרית.
הוא פתר לפרעה את חלומותיו, דבר שאיש משרי מצרים לא הצליח לעשות.
מפני שהם היו כבולים לתבניות החשיבה הקיימות ולדעת ההמון, פחדו לומר את דעתם, חששו להיות שונים, לחשוב "קצת אחרת".
הם עשו מה שכולם עושים, גם אם לא היה בכך כל הגיון. הפחד שיתק את כולם, אך הם לפחות התנחמו בכך שהם יכלו לחיות את חייהם המפוחדים.
יוסף אמר, שלפרעה יש יעוד בהיסטוריה. הוא דיבר על אוטונומיות האדם, על רוח החירות שאלוקים מבקש מאיתנו לממש.
הדברים נשמעו לחכמי מצרים כמו מים קרים על נפש עייפה, וכולם הבינו שהוא "איש אשר רוח אלוקים בו".
פרעה וכל שריו התלהבו מהאיש שחושב אחרת כל כך.
אך פרעה איננו טיפש.
הוא הבין מיד את הסכנה שבצורת המחשבה ה"נוודית" של יוסף לאימפריה שלו – לא בכדי הרועים נחשבו 'תועבה' במצרים – ומיד גייס אותו להיות חלק ממנה.
סיפור עלייתו המטאורית של יוסף אינו רק סיפור סינדרלה – זה סיפור על אובדן ערכים.
פרעה קנה את יוסף, הציע לו עולם ומלואו, כדי שיוסף ייעשה חלק מהמנגנון.
אמת, לא היתה ליוסף ברירה.
אך עד מהרה, המשועבד של אתמול הפך לאחד המשעבדים הבכירים של מצרים.
יוסף הביא את משפחתו למצרים כדי להגן עליה, אך הוא זה שכרה במו ידיו את הבור המכונה "בית העבדים", שעתיד להמית את בכורי ישראל ביאור.
יוסף משל על העולם, כפי שחלם בנערותו, אך המחיר היה כבד מנשוא – הוא מכר את נפשו לעולם האלילות שמשפחתו כה ניסתה לברוח ממנו.
לא פלא אפוא שלא דיבר עם אביו: לא היתה לו כל דרך להסביר את השינוי שחל בו.
הלקח של חוות החיות לא נלמד: המדכא הוחלף, הדיכוי נשאר.
אך ברוך השם, בעולמו של הקב"ה יש סוף טוב.
שנים לאחר מכן עתיד לקום עברי אחר, שאף הוא ספג לקרבו את התרבות המצרית המשעבדת – משה.
אף הוא נהנה מקרבה למנעמי השלטון, אך משה יעשה את המסלול ההפוך מיוסף: הוא יברח מהארמון ויהפוך לרועה צאן. הוא יהיה זה שישוב אל אלוהי הנוודים ויהרוס את כל מה שיוסף בנה.
בסופו של דבר, מי שמשרת בכל מחיר את האלילים-הממלכות ואת האימפריות הנוחות והבטוחות שלהם, אינו יכול לנהוג בצדק.
מי שמשרת אותם נעשה כמותם – ומאבד את הכל.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
