סיפר הרב ראובן פיירמן:
"כשהייתי בחור צעיר, גרתי ליד חיפה. זה עתה עליתי לארץ, בבוקר למדתי ובערב עבדתי כשומר לילה באחד המחסנים באזור.
ערב חורפי אחד יצאתי לעבודה, זה היה לילה קר ולא היה לי מעיל או מטריה. ישבתי על הספסל וחיכיתי לאוטובוס, בשלב מסוים התחיל לרדת גשם. שקשקתי מקור; התחנה לא הייתה מקורה ולא יכולתי להסתתר בשום מקום, כי חששתי שאם נהג האוטובוס לא יראה איש בתחנה הוא פשוט יחלוף על פני. המשכתי לחכות, רטוב וכועס תחת כיפת השמיים, מרגיש מסכן וסובל.
לפתע עצר ממש מול התחנה וולוו לבן, מהמודל האחרון של אותה שנה, ובתוכו ישב בחור צעיר בערך בן גילי. הוא שמע מוזיקה, היה לו חימום באוטו והוא נשען לאחור, נהנה מטיפות הגשם הרומנטיות שמידפקות על החלון. כל כך כעסתי.
התחלתי לצעוק בליבי לאלוהים: "ריבונו של עולם! מה קורה פה? למה יש כאן כזה חוסר צדק? הבחור הזה ואני, שנינו בני עשרים וקצת, ותראה איזה הבדל: אני יושב כאן רטוב, סובל ומתייסר, והוא יושב ונהנה במכונית היוקרתית שלו, נהנה מהמזגן ומתופף לו על ההגה בכיף. ריבונו של עולם, איפה הצדק? למה לא בראת עולם עם שוויון, שבו לכולנו יהיה אותו דבר?
ולמה הבחור הזה זכה לחיים כאלה טובים, מה הוא כבר עשה בחיים שלו? הוא בטח לקח את המכונית של האבא העשיר שלו. תגיד לי, זה הוגן שיש לו אבא עשיר ולי אין? הרי אתה, אלוהים, אמור להיות טוב וצדיק, וגם העולם שאתה בורא צריך להיות כזה, אז תגיד לי, למה העולם שבראת כל כך לא צודק?!".
וכך המשכתי להתלונן ולהטיח את בכיותיי כלפי שמיים.
בינתיים, הבחור שישב במכונית כיבה את הרדיו ואת המנוע, פתח את הדלת והתכונן לצאת מהאוטו. וכשהוא פתח את הדלת, ראיתי דבר שהדהים אותי.
הבחור הזה היה נכה, לא היו לו רגליים. הוא ניגש למושב האחורי וניסה להוציא כיסא גלגלים מקופל.
ואני – הרגשתי נורא. רצתי אליו ואמרתי לו "בוא, אני אעזור לך", והוא אמר שאין צורך. אך היות שהיו לי ייסורי מצפון כל כך חזקים התעלמתי מבקשתו, שלפתי את כיסא הגלגלים מהרכב, הושבתי אותו בכיסא ולקחתי אותו לביתו.
בדרך קצת דיברנו, והוא סיפר לי איך הוא איבד את הרגליים שלו: הוא היה חייל במלחמת יום כיפור, ובאחד הקרבות הטנק שלו נפגע ובער. הוא חולץ בקושי, ורק בדרך נס נשאר בחיים. כשהגיע לבית החולים, לרופאים לא נשארה ברירה והם כרתו לו את שתי הרגליים. אחרי שהחלים, הצבא נתן לו את האוטו כדי שיוכל להגיע ממקום למקום.
כשחזרתי לתחנת האוטובוס, הבנתי שבאותו רגע שנפתחה דלת המכונית, אלוהים ממש ענה לכל השאלות ששאלתי. הוא ממש דיבר איתי, בלי מילים, וכל זה התרחש בשבריר שניה, בין רגע. ברגע אחד הבנתי הכול.
תרגמתי לעצמי במילים את מה שאלוהים בעצם אמר לי: "אתה מדבר על צדק? מנין לך מהו צדק? איך אתה יודע מה צודק ומה לא?
העולם שלנו דומה לדלת של מכונית. החלק העליון של הדלת שקוף ואפשר לראות דרכו תמונה מלאה וברורה, אבל לדלת יש גם חלק תחתון, ומה שמתרחש מאחוריו – אי אפשר לראות. אם אתה רואה רק חלק אחד של התמונה, מנין לך מהו 'צדק'? אם בעצם ההגדרה שלך כבן־אדם אתה קולט רק חלק מהתמונה, איך אתה בכלל יכול לדבר על צדק?
ומה עוד אמרת שם, למה לא כולם מקבלים חלק שווה בשווה? בוא נגיד את האמת: אתה הראשון שלא תרצה שווה בשווה! לך יש שתי רגליים ולו אין, האם אתה רוצה שנחלק אותן, רגל לך ורגל לו? תאמין לי, אתה ממש לא רוצה שווה בשווה. ומה עוד אמרת, למה העולם כזה לא הוגן, למה מגיע וולוו למישהו שלא עשה כלום בחיים? אתה רוצה לדעת מה הוא כבר עשה? הוא הכין לך את המדינה הזו! נכון, הוא סך הכול בן גילך, אבל הוא נלחם על הארץ, מסר את הנפש, את הגוף, את הכול, ואתה עוד חושב 'למה זה מגיע לו'?".
בפרשת השבוע קוראים פעם שנייה את עשרת הדיברות. הדיבר העשירי, זה שסוגר את הרשימה, אומר: *"וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ. וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ… וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".*
אני יכול להבין שיש דברים שאסור לי לעשות, אבל איך אפשר לצוות עלי לא לחשוב ולא לרצות דברים מסוימים?
תורת ה' מלמדת: "הרשעים – ברשות לִבָּן, אבל הצדיקים – לִבָּן ברשותן". מספיק לחשוב שאנחנו ברשות הלב, אלא להיפך.
לכל אחד יש יכולת בחירה לא רק על מה שהוא עושה אלא גם מה שהוא מרגיש, רוצה וחומד. ליהודי אף פעם אסור לראות את עצמו כחומר ביד היצר אלא לדעת שיש לו בחירה בכל רגע ורגע, אפילו על המחשבות והרצונות הכי עמוקים שלו!
"כי ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ובדעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו, ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יַטֶּנּוּ… שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן". (ספר החינוך)
שבת שלום
דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת
