לא תמיד שמים לב לזה, אבל משה רבנו הלך לעולמו די מאוכזב. כל כך הרבה שנים השקיע בחינוכו של עם ישראל לעבודת האלוהים, והנה בסוף ימיו הוא יודע שכל מאמציו עומדים לרדת לטמיון.
"העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ כי אבוד תאבדון מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכון ימים עליה כי הישמד תישמדון. והפיץ ה' אתכם בעמים, ונשארתם מתי מספר בגויים אשר ינהג ה' אתכם שמה".
עם ישראל עוד לא נכנס לארץ וכבר הוא מתבשר שהוא ייצא לגלות, ורבים רבים יאבדו בדרך. איזה דיכאון…
ואז? "ועבדתם שם אלוהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון".
היינו אמורים להיעלם. כמו הרומאים, כמו הבבלים, כמו החיתים או היבוסים. אף קבוצה אתנית לא מחזיקה מעמד מחוץ לטריטוריה שלה כל כך הרבה זמן. המזל הוא שמשה לא נעצר כאן, הוא אומר מה יקרה בהמשך: "ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו".
שמתם לב? דווקא כאשר "בצר לך" – אז "ושבתה". דווקא מתוך הקושי, החיפוש, התהיות והבלבול, מתגלית הנשמה ומאירה באור כזה, שכל השאר מתגמד לעומתה.
שבת שלום!
להצטרפות לקבלת סוכריה:
https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
