אפשר לחלק את הוגי הציונות לשני סוגים: אלה שרצו להקים מדינה לעם היהודי בשביל הנורמליות, ואלה שרצו לייסד אומה עם חזון. לסוג הראשון השתייכו הציונים המעשיים יותר, ואפילו ביאליק דיבר על כך שנהיה אומה ככל העמים ביום שיהיה לנו גנב יהודי.
לסוג השני השתייכו אנשים כמו בן גוריון וז'בוטינסקי, שראו במדינה רק מכשיר לביטוי ערכי נעלה (כמובן, כל אחד דמיין לעצמו חזון אחר).
מרכזה של 'שירת האזינו' היא דברי הסיכום של משה בימיו האחרונים – שירה מסובכת ולא פשוטה להבנה.
הרמב"ן מסביר שהיא נקראת שירה מפני שבני ישראל "יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה", בדומה לשירת הים או שירות אחרות בתורה.
אך בניגוד לשירות האחרות, שירת האזינו היא כמעט כולה שירת תוכחה.
היא מתארת את החטא העלול לבוא דווקא מתוך הנורמליות, מתוך העושר והשפע. משה מזהיר את ישראל: כאשר תהיו ותיקים ומסודרים בארץ, תחשבו שאתם יכולים לעשות ככל העולה על דעתכם כבעלי הבית, "וישמן ישורון – ויבעט".
אך אין זה כך. השאננות היא הסכנה הגדולה. את זה אולי
מתאים למקומות כמו שווייץ, אבל בארץ ישראל? החשש הכי גדול של משה הוא שנהיה עם ככל העמים.
העצה היעוצה היא זכירה מתמדת של העבר. לכל אורך ספר דברים משה חוזר שוב ושוב על התובנה הזו ומבקש שנשנן אותה לעצמנו ולילדינו.
עלינו לחזור שוב ושוב אל הזיכרון ההיסטורי ולהזכיר לעצמנו את הסכנה שיש בשכחה. במובן מסוים, השאלות הקיומיות המאפיינות את העם היהודי לגבי זהותו הן אחד האמצעים החזקים לכך שלא נתרגל למצבנו.
שירת האזינו היא השיא של דברי התוכחה הללו, והיא אמורה להיות חקוקה בליבנו.
משה אף מבטיח לבני ישראל כי "לא תישכח השירה הזאת מפי זרעו" (לאור זאת, פרשנים שונים הסבירו שראוי ללמוד אותה בעל פה).
ובכל זאת עדיין יש לשאול – אם שירת האזינו כוללת תוכן קשה כל כך, מדוע היא נאמרת בזמר ושיר?
לא בכדי הפרשה נקראת דווקא בשבת הזו, זה עתה יצאנו מיום כיפור. רבבות יהודים שאינם פוקדים את בתי הכנסת בשאר השנה עמדו בתפילת נעילה והכריזו *ה' הוא האלוקים.*
בכל אחד ואחת מישראל כמוסה ("כמוס עמדי") נקודה נשמתית שכמהה לקשר עם האינסוף. נקודה זו אולי אינה מתגלה בשאר השנה, אך ברגעי האמת היא בוקעת ועולה.
השירה הזאת מזכירה לנו מי אנחנו באמת, ולכן ראוי לשיר ולזמר אותה עד סוף כל הדורות.
שבת שלום וחג שמח
דרור יהב
