סוכרייה לפרשת דברים – שבת חזון | זה סביר בעיניך?

בימים אלה, כשכל אזרח הופך לפרופ' למשפט חוקתי, הרשו לי להתחיל עם סיפור משפטי מהחיים.
'עמותת אביב' הפעילה שנים רבות בתל אביב מוסד חינוכי ברוח השיטה האנתרופוסופית. בית הספר נחשב ל'מוסד מוכר שאינו רשמי', כך שלפי החוק הוא אינו זכאי להקצאת מבנה, מוריו לא מועסקים דרך משרד החינוך, והוא אינו מקבל תקציבים שמקבלים בתי ספר ממלכתיים דומים.
העמותה פנתה לעיריית תל אביב בבקשה להכיר בבית החינוך כמוסד ממלכתי רשמי.
העירייה סירבה, מנימוקיה שלה, והעמותה פנתה לבית המשפט המחוזי. לטענתה, התנגדות העירייה שלא להכיר בבית הספר באופן רשמי היא – תחזיקו חזק – בלתי סבירה, שהרי משרד החינוך עצמו קבע שהשיטה האנתרופוסופית היא שיטה לגיטימית. העירייה לעומת זאת טענה שיש לה מדיניות רבת־שנים שלא להקים בתי ספר 'יחודיים' נפרדים, אלא לשלב את השיטות המיוחדות בבתי ספר ממלכתיים על מנת לחזק את החינוך הציבורי.

בית המשפט קיבל את העתירה נגד העירייה, בטענה שהיא אינה סבירה.
לא אלאה אתכם בטעמים שהובאו לכך, אך עיקרם הוא שהתנגדות העירייה אינה מוצדקת מנימוקים רבים. אחד מהם הוא, שההתנגדות העקרונית והגורפת של העירייה להכרה בבתי ספר יחודיים – אינה סבירה. יכול להיות שהחשש שלה מוצדק, אבל זה לא המקרה הנ"ל.

פסל משה בקונגרס האמריקאי, אחד מ-23 המחוקקים הגדולים בתולדות האנושות

העירייה ערערה לבית המשפט העליון. לטענתה, מדובר במחלוקת מקצועית בין מומחי חינוך, ולכן כל החלטה שהיא תחליט נמצאת ב'מתחם הסבירות'.
ואכן, בית המשפט העליון (בהרכב בראשות נועם סולברג) קיבל את הערעור של העירייה. בית המשפט הסכים שהשאלה אם עמדת העירייה היא הנכונה והצודקת, או שמא עמדת העמותה היא הצודקת, היא שאלה קשה, אבל בסופו של דבר ההכרעה מסורה לעירייה, כפי שנכתב בפסק הדין: "לא נבוא בנעליהם, לא נמיר את שיקול דעתם-שלהם בשיקול-דעתנו שלנו".
במילים אחרות, המקרה הנדון הינו "בלתי שפיט", כי מי ערב לנו ששיקול דעתם של השופטים מוצלח יותר משיקול דעתם של נבחרי הציבור?…
הרי לכם הסיפור של "עילת הסבירות" בכמה משפטים.

אז למה אני מספר את כל זה? כי פרשת השבוע עוסקת בין היתר בתיאור מינוי השופטים בעם ישראל.
משה אומר לעם "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם", ומפרש רש"י: מי הם הידועים לשבטיכם? "שהם ניכרים לכם. שאם בא לפני מעוטף בטליתו, איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא; אבל אתם מכירין בו, שאתם גדלתם אותו; לכך נאמר וידועים לשבטיכם".

היינו רוצים שחוץ מלהיות חכמים ונבונים, השופטים יהיו גם אובייקטיבים, אבל זה בלתי אפשרי. אחת התובנות החשובות של הפילוסופיה הפוסטמודרנית היא שאין דבר כזה 'אובייקטיבי'; כולנו נגועים בפוזיציה, לכולנו יש עמדות ודעות, ואף אחד לא יכול להתחמק מכך.
גם בתורה, לא משה ממנה את השופטים אלא השבטים עצמם. הם מכירים את השופטים שלהם הרבה יותר טוב ממנו. אומנם צריך שהם יהיו ישרים ונאמנים: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן; לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא…", כי בכל מה שקשור לאמת ויושר על פי החוק – לשופט יש תפקיד מרכזי ביותר. אבל ההנחה ששיקול דעתו טוב יותר מזה של אדם אחר, היא שגויה.

אם לא יהיו שינויים אחרונים – ביום חמישי הקרוב נציין את תשעה באב. נביאי ישראל אמרו "ציון במשפט תיפדה", ומכאן עוד ראיה למקום החשוב של מערכת המשפט בתהליך הגאולה. לא בכדי חכמינו אמרו שהמשפט הוא אחד הדברים שהעולם מתקיים בזכותם ("על שלשה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם", מסכת אבות).
ויחד עם זאת, מערכת המשפט צריכה להכיר גם את מגבלותיה הבסיסיות: בסופו של דבר, גם השופטים הם בני אדם, והם צריכים לדעת היכן עליהם להתערב, ומתי עליהם לומר: "זה לא ענייננו".
אסיים בדבריו של השופט סולברג: "שוב ושוב אנחנו (השופטים) אומרים שלא נבוא בנעלי הרשות המינהלית, ולא נמיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתנו, אבל נודה על האמת שלא אחת אנחנו עושים כך…. במונחים עמומים עסקינן – סביר, הגיוני, מהותי, קיצוני – וכל אחד מאיתנו עשוי לצקת לתוכם משמעות שונה, מחמירה יותר או פחות".
כמו שאמר משה – "המשפט (האמיתי) – לאלוהים הוא".

שבת שלום
דרור יהב
הצטרפות לסוכרייה לשבת כאן