כולנו מכירים את הסיפור: פעם היו עץ, אדם, אשה ונחש. אלוהים אמר לאדם לא לאכול מעץ הדעת, אך הנחש פיתה את האשה והיא נתנה גם לאדם לאכול מהפרי. כעונש על שהפרו את דבריו, אלוהים העניש את כולם: הנחש יזחל על גחונו ויאכל עפר, האשה תלד בעצב ותהיה כפופה למרותו של האיש, האדם יזיע את עצמו בעבודה קשה עד יום מותו, וכולם ביחד יגורשו מגן העדן.
עד כאן הסיפור כפי שרגילים לספר אותו.
אך למען האמת, זהו הוא מבט שטחי וראשוני מדי על הסיפור.
כשקוראים היטב את הפסוקים בתנ"ך, מתברר שאלוהים ציווה על האדם פעמיים לאכול מכל עצי הגן: "הנה נתתי לכם את כל עשב… ואת כל העץ אשר בו פרי… לכם יהיה לאוכלה", וגם: "מכל עץ הגן אכול תאכל".
לעומת זאת, בשום מקום לא נאמר במפורש לא לאכול מעץ הדעת – נאמר רק כי "ביום אכלך ממנו מות תמות". זה נשמע יותר כמו קביעת עובדה מאשר אזהרה. ואפשר אפילו לומר שבניסוח הזה מסתתרת ציפייה סמויה של אלוהים מהאדם שכן יאכל מעץ הדעת.
רגע רגע – אלוהים רצה שאדם וחווה יאכלו מעץ הדעת? אז למה הוא לא אמר להם את זה במפורש?
כדי להבין זאת, נזכיר רגע שבתורה מופיעה מצוות פרו ורבו – המצווה להביא ילדים לעולם. לפי ההלכה מצווה זו אינה חלה על נשים, רק על גברים. כן כן – על פי התורה, נשים אינן מחויבות להוליד ילדים לעולם.
אחד ההסברים לכך הוא שההריון והלידה עלולים לסכן את חיי האשה, וכידוע פיקוח נפש דוחה את כל המצוות. ואם כך, אף שאלוהים רוצה שנוליד ילדים, הוא אינו מחייב את הנשים בגלל הסכנה האפשרית. אם הן עושות זאת בכל זאת – זה מבחירה שלהן, לא מכורח חיוב.
בדומה לכך, אלוהים ברא את אדם וחווה כדי שיתקנו את העולם. תכלית החיים היא תיקון, כי שאומר הפסוק "אשר ברא אלוהים – לעשות", ועשייה פירושה תיקון ("ועשתה את ציפורניה").
אולם גן העדן שאליו הגיעו אדם וחווה היה מושלם מדי – לא היה חסר בו דבר. הם היו מובטלים ותהו לעצמם, בשביל מה אלוהים שם אותם שם?
כדי שיהיה מה לתקן, צריך להגיע לעולם שיש בו חסרון – צער, יסורים, כאב, מחסור, עוני, מחלות ומוות. ממש לא גן עדן.
אך זה לא היה הוגן מצד אלוהים לו היה שולח את אדם וחווה ישירות לעולם כזה. היה עליהם לבחור בכך.
לכן אלוהים שם אותם תחילה בגן עדן. הם יכלו לבחור להישאר שם, אך אדם וחווה היו קשובים לרצונו העמוק של אלוהים.
האשה הבינה ראשונה את כוונתו הנסתרת של ה'. היא הייתה מוכנה להקריב את עצמה ולאכול מפרי עץ הדעת, אף שידעה שבערבות זאת היא תגורש מגן העדן ותגיע לעולם שלנו, עם כל קשייו. כשאדם הסכים לדעתה, אלוהים התפעל משניהם – "מי גילה לכם שזה מה שרציתי?!"
הכל היה חלק מתוכנית אחת גדולנ.
בגודל מעלתם, אדם וחווה התמסרו לתוכנית האלוהית. הם שלחו את האנושות כולה לעולם שאינו גן עדן, אך רק בו אפשר להגשים את תכלית הבריאה. "זמן היה לו לאדם הראשון שיכנס לגן עדן, וזמן היה לו שייצא משם" (מדרש קהלת רבה).
אדם וחווה – סבא וסבתא רבה-רבה-רבה שלנו, היו אנשים גדולים. הם הקריבו את הנוחות שלהם למען מטרה נעלית. אשרינו שזכינו להיות צאצאיהם, והלוואי שנזכה להמשיך את מסירות הנפש שלהם עבור הנחלת הטוב והתיקון שבו התחילו.
שבת שלום
דרור יהב
