כל השנה אני מחכה לכתוב סוכרייה לפרשת בראשית.
יש בה כל כך הרבה סיפורים מעניינים, שאפשר לדבר עליהם שנים.
אבל השנה לא אכתוב על הפרשה. מי בכלל יכול לכתוב עכשיו דבר תורה?
אני פשוט רוצה לכתוב מנהמת לבי.
כאדם מאמין, אני שואל את עצמי – אם הכול מגיע עלינו בהשגחה פרטית, ובורא עולם מנהל כל פרט וכל דבר בחיינוף אז למה ה'? למה עשית לנו, העם שלך, דבר כזה? מדוע לא שמרת על האנשים התמימים, נשים וגברים, קשישים וילדים, שנטבחו, נשרפו, ועברו כל מיני גיהנום? למה הסתרת את פניך והבאת עלינו טרגדיה כזו?
אני לא מתכוון לתת כאן תשובה, כי אין לי.
אבל אני יודע לומר שהשאלה הזו איננה חדשה. שאל אותה כבר משורר התהלים.
פרק מ"ד הוא בעיניי אחד הפרקים העמוקים בתנ"ך, וכדי להבין כמה הוא עמוק צריך להתבונן בו רגע.
ומומלץ מאוד גם לקרוא את המקור בספר התהלים הקרוב לביתכם.
במבט ראשון, הוא נראה כמו מזמור תלונה. בספר התהלים הקטן שלי מופיעה לפני המזמור כותרת קטנה המסבירה את עניינו: "המשורר מקונן במר נפש על גלות המר הזה… ונחשבנו כצאן לטבח, למשל ולשנינה". והאמת שזהו תיאור די מדויק של הפרק, שאפשר לחלק אותו לשלושה חלקים.
חלק ראשון ובו המשורר מספר על הדברים הנפלאים ששמע אודות מעשיו הגדולים של אלוהים מאבותיו ומהדורות הקודמים:
"אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ, אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ; פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם", שמענו סיפורים עליך.
מאז ילדותו הוא שמע על הניסים הגדולים שה' עשה לנו ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף, במשך ארבעים שנה במדבר. אבל לדעתו השיא היה דווקא כשהכניס אותנו לארץ וסייע בידינו לנצח את כל אויבינו:
"כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח, וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי". מי בכלל צריך נשק, כשאתה לצידנו?
זהו תיאור של מציאות אידיאלית, חלומית, שבה הברית שה' כרת איתנו מגינה ושומרת עלינו בכל עת.
אבל אז, בחלק השני, החלום פוגש את המציאות. וזו מציאות מאוד מאוד לא פשוטה.
מילים קשות, חריגות בתנ"ך.
כי האמת מתנהלת אחרת, קורים דברים קשים, האויבים קמים ונלחמים בנו, משפילים אותנו, פוגעים בנו קשות.
והמחבר – אדם מאמין – נותן פורקן לכל תחושות הייאוש והכאב שהוא מוצף בהן.
הוא מרגיש שה' נעלם ברגע שהכי היינו צריכים אותו, מסתיר פניו ומשאיר אותנו לבד מול כל אויבינו.
מילותיו קשות: מכרת אותנו בזול, לכל המרבה במחיר.
"אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ, וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ… תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם".
והשאלה היא כמובן, למה?
למה?!
עד כאן זו תלונה שאין הרבה מה ללמוד ממנה. אבל למזלנו, המזמור לא נעצר כאן, ובגלל זה אני חושב שהפרק הזה כל כך יהודי. וכאן טמון המסר העמוק שלו.
עמים אחרים אולי היו אומרים: "טוב, אלוהים, היה לנו חוזה ולפיו אתה אמור לשמור עלינו ולהגן עלינו, ואנחנו בתמורה נקיים את מצוותיך. אבל כיוון שהחוזה הופר באופן חד-צדדי מצידך, אנחנו רואים את עצמנו פטורים מקיומו. אז להתראות".
את זה יכולים אולי לומר עמים אחרים, אבל לא יהודים. כי יהודי לא יכול להתרחק באמת מה', כשם שה' לעולם אינו מתרחק באמת מהיהודי. ובחלק השלישי הוא אומר את זה בצורה מפורשת:
"כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ", למרות כל מה שבא עלינו – לא בגדנו, לא זנחנו את הברית. אחרי כל השנים האלה אנחנו עדיין שומרים על זהותנו, מתגאים בהיותנו יהודים. יוצאים לקרב ואומרים תהלים, עושים קידוש, מדליקים נרות שבת, שומרים על כשרות. תראה! נשארנו נאמנים למרות כל מה שבא עלינו.
ובאמת, למה אנחנו עושים את זה? האם בגלל שאנחנו משוגעים?
אולי קצת.
אבל יש סיבה יותר גדולה.
זה בגלל שאנחנו יודעים שזה זמני בלבד.
הלכת לישון לרגע, אבל בקרוב, תיכף ומיד ממש, תשוב ותתגלה:
"עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי?! הָקִיצָה, אַל תִּזְנַח לָנֶצַח. לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר, תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ?".
נכון, אנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים, שאנחנו חסרי שכל לעומת השכל האלוהי האינסופי שלך. אנחנו יודעים שאתה עושה הכול לטובתנו, אבל לא תמיד אנחנו מבינים איך. אז בבקשה ממך, תפסיק לנהל את המציאות באופן שאיננו מבינים ותן לנו את הטוב הנגלה והנראה לעין, שכל אחד יוכל לראות ולהבין שהוא טוב: "קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ, וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ".
קום כבר, מספיק לישון. נמאס לנו לחכות.
פשוט תבוא.
תנחומים למשפחות הנרצחים
רפואה שלמה לפצועים
ושבת שלום לכל עם ישראל
דרור יהב
להצטרפות לקבוצת סוכרייה לשבת