ברוקס הוא הספרן של הכלא בסרט "חומות של תקווה", כבר 50 שנה. עד שיום אחד הוא משתחרר מהמאסר ויוצא לעולם החופשי.
אבל העולם שהוא פוגש בחוץ אינו מאיר לו פנים: מהיר מדי, מתקדם מדי, לא מותאם לקצב האיטי של הכלא.
איש לא מכיר אותו, לאף אחד לא אכפת ממנו.
הוא סובל מכל רגע, ולבסוף נוטל את חייו ביאוש.
סיפור עצוב…
מעברים חדים כמו אלה שקורים אצל אסירים משוחררים קורים ברמה שונה אצל כולנו.
המעברים בין שגרת עבודה לפנסיה, בין שירות צבאי לשחרור, בין רווקות לזוגיות, אפילו בין יום חול לשבת, יכולים להוציא מאיזון ולגרום לזעזוע פתאומי. אז מה עושים?
פרשת בהר מספרת בין היתר על דיני עבד עברי.
בדרך כלל עבד עברי אמור להשתחרר לאחר שבע שנים, אך אם הוא מתעקש להישאר אצל אדונו (לאחר שרוצעים את אוזנו כאות גנאי לכך שהוא ויתר על חירותו), הוא נשאר לעבוד אצלו עד שנת היובל.
ביום הכיפור של שנת היובל, מדי 50 שנה, תוקעים בשופר גדול וכל העבדים יוצאים לבתיהם.
עם זאת, הגמרא אומרת שלמעשה, כבר בראש השנה העבדים פוסקים מעבודתם, מקבלים בגדים יפים ועטרות בראשיהם, אוכלים ושותים.
נשאלת השאלה: אם העבדים מפסיקים לעבוד כבר בראש השנה, למה הם יוצאים הביתה רק ביום הכיפורים? למה למשוך אותם עוד עשרה ימים סתם?
נראה שההסבר קשור למה שקרה לברוקס, הספרן.
אירועים פתאומיים שמשבשים את השגרה מכניסים אותנו לחרדות, בלבולים וקשיי הסתגלות.
לא בכדי חיילים מקבלים חופשת שחרור, וקצינים בכירים שפורשים מקבלים "תקופת הסתגלות" של כמעט שנה לפני שהם נפלטים לאזרחות.
"שינוי וסת – תחילת חולי", אומרים חכמים. כלומר שינוי השגרה באופן פתאומי מדי עלול להביא לבעיות גופניות או נפשיות.
הפתרון אם כן טמון בהכנה.
כל דבר צריך הכנה:
לפני התפילה אומרים קריאת שמע או "אשרי יושבי ביתך" כדי לרכך את המעבר בין החול לקודש.
גם מיום חול לשבת לא נכנסים בבת אחת, אלא קודם כל עושים קבלת שבת: אומרים מזמורי תהלים, שרים לכה דודי, ורק אז מגיעים ל"מזמור שיר ליום השבת". "והכינו את אשר יביאו".
לפני הנישואין יש אירוסין, ואפילו כשמ שקים בשורה לא טובה לא עושים זאת בבת אחת אלא בהדרגה.
אי אפשר לדלג על השלבים האלה.
אני זוכר שפעם מקואצ'ר אחד, שכשמכינים סדר יום שאמור להיות "סופר יעיל", הרבה פעמים שוכחים את זמני הביניים, המעברים וההכנות שבין המשימות השונות. יש אנשים שכותבים ביומן שהם יתעוררו ב-5 בבוקר, ב-5:10 כבר יעשו אימון אישי, ב-5:45 יאכלו ארוחת בוקר תוך כדי קריאת ספר, וב-6 יתחילו את היום אחרי מקלחת רעננה… אבל הם שוכחים את זמני המעבר והביניים שבין הפעילויות, שמצריכים הסתגלות והכנה מנטלית לפעילות הבאה.
אנחנו לא רובוטים!
הגמרא אומרת שחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה. בשעה הזו הם היו מסדרים את המחשבות.
כמה חשוב לשמור על הדקות האלה – כשעוברים פעילות, לפני שמתחילים משהו, ובעיקר לפני שנכנסים הביתה לאישה, לבעל, לילדים.
כמה חשוב להתכונן, לתת לכל פעילות את הכבוד המגיע לה, כדי שנוכל להתמסר באמת.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לסוכרייה לשבת
