אחד הפסוקים היפים בפרשת בחוקותי מתאר את הברכה שתשרור בארץ אם ילך ישראל בחוקות ה': "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד. והשבתי חיה רעה מן הארץ, וחרב לא תעבר בארצכם". רש"י מביא דרשה יפהפה המדגישה את חשיבות השלום: "שמא תאמרו הרי מאכל, הרי משתה, [אבל] אם אין שלום – אין כלום! תלמוד לומר אחר כל זאת, 'ונתתי שלום בארץ'. מכאן שהשלום שקול כנגד הכל". ברכות של צמיחה ושגשוג הן חשובות, אך בלי שלום הן אינן שוות דבר.
השלום הוא ערך מרכזי ביהדות. "שלום" הוא מילת הברכה הבסיסית ביותר, ברכת הכהנים מסתיימת במילים "וישם לך שלום", התפילה נגמרת במילים "המברך את עמו ישראל בשלום", וגם הקדיש – "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו" וגו'. מושג השלום המקראי מצטייר כמין הרמוניה כלל עולמית, שבה יושבים בממשלה אחת נציגי מרצ עם מתנחלים, תומכי טרור עם אנשי ימין אידיאולוגי, איראנים עם ציונים ירבצו.
אולם כפי שהראה דוד חזוני, תפיסת השלום במקרא שונה מאוד מתפיסת השלום המקובלת בימינו. לשלום כיום יש שני מאפיינים בולטים: ראשית, שלילה של שימוש בכוח לשם הגנה, ושנית, הרעיון שפשרה היא האמצעי ההולם היחיד לישוב סכסוכים. לפי עקרון זה, איש אינו אמור לצאת ממשא ומתן מדיני וכל תאוותו בידו.
השלום המקראי הוא משהו אחר לחלוטין, שפירושו – מצב טוב (יעקב שואל על לבן: "השלום לו?", דוד המלך שואל את השליח השב משדה הקרב: "השלום לנער אבשלום?"). דוד אף שואל את אוריה החיתי השב מהמלחמה "לשלום יואב ולשלום העם *ולשלום המלחמה".* שלום, לפיכך, הינו התקדמות לקראת נצחון – ההיפך הגמור מפשרה. איך אפשר להסביר אחרת את הפסוק "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום"? נתינת העוז לישראל היא-היא ההבטחה לשלום.
בספר דברים מצטווה ישראל לקרוא לשלום העיר לפני המלחמה, אך פירוש המילה על פי פשט הפסוקים – לקרוא לכניעה (!), לא למשא ומתן. שלמה הוא "מלך שהשלום שלו", רק מפני ש"ושלמה היה מושל בכל הממלכות, מן הנהר [פרת] ארץ פלשתים ועד גבול מצרים…" החלום היהודי על "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" יכול להתממש רק בחברה שהתגברה כבר על אויביה. השלום מבטא אם כן רווחה לאומית, שהושגה לאחר נצחון צבאי. אפילו חזון ישעיהו אודות מציאות אוטופית של "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה", מתייחס רק למצב שאחרי שיבת ישראל לארצו בכוח הזרוע. כפי שיעץ נשיא ארה"ב תדי רוזוולט, "דבר ברכות – ושא מקל גדול". השלום היהודי מושג רק לאחר השגת עוצמה צבאית.
בהתאם לכך, ואולי הכי חשוב – המקרא מאמין ששלום ורווחה מושגים לא באמצעות הקרבת הצדק והמוסר, אלא באמצעות כוח והרתעה. התפיסה הנוצרית היא זו שקובעת ששלום לא-צודק עדיף על מלחמה צודקת, בעוד שהמקרא מתנגד לכך בתוקף. מדיניות של פייסנות, שמביאה דיפלומטים לכרות ברית עם האכזריים שבעריצים, היא נורמה בלתי מוסרית לפי המוסר היהודי. את הצדק יש לעשות, וזהו המפתח לשלום.
לא בכדי זכה דווקא פנחס בן אלעזר הכהן, שנקם את נקמת ישראל בנשיא ישראל שחטא, לאותה "ברית שלום". השלום המודרני, המתרפס, הוא מושחת בעיני התנ"ך, כי הוא מעדיף שקט תעשייתי על פני עשיית צדק, בריחה מוחלטת מכוחניות גם במחיר של חוסר מוסריות, העדפה אוטומטית של הקורבן במקום שאיפה להביס את הרשע.
בין חדרי הדיונים בווינה, על גבול סוריה ורצועת עזה, ביבשה באוויר ובים – ראוי לזכור את השלום המקראי. שנזכה לשלום.
שבת שלום
דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת:
