מספרים שפעם שר החינוך זלמן ארן התנגד מאוד להחלטה מסוימת שבן גוריון תמך בה, אך בישיבת הממשלה הצביע כמו בן גוריון. איך הוא הסביר את השינוי בעמדתו?
'יש לי פנס ערכי שאני צועד לאורו, אבל אני מאמין שלבן גוריון יש פרוז'קטור… "
בספרו המהפכני "מטוב למצוין", ג'ים קולינס חושף כמה תובנות על מנהיגות יוצאת דופן.
אחד הממצאים המפתיעים היה שהמנהלים המצליחים ביותר – אלה שהובילו את החברות שלהם לביצועים יוצאי דופן לאורך זמן – לא היו בהכרח הכריזמטיים והבולטים ביותר.
להפך, רובם היו אנשים צנועים, שקטים יחסית, שמה שהניע אותם היה תחושת שליחות ואחריות ולא רצון להאדרה עצמית.
קולינס מכנה אותם מנהיגי "דרגה 5", אלה שמשלבים ענווה אישית עם נחישות מקצועית.
אנשים כאלה ממוקדים בהצלחת הארגון והאנשים שהם מובילים, ולא בתהילה האישית שלהם.
אז איך הופכים למנהיג מדרגה 5?
פרשת השבוע מציגה לנו דוגמה מובהקת למנהיג כזה – משה רבנו.
הפרשה מתארת שתי סיטואציות מאתגרות עבור משה, ותגובותיו השונות בתכלית מלמדות אותנו שיעור עמוק במנהיגות.
במקרה הראשון, העם מתלונן על המחסור בבשר ודגים.
תגובתו של משה קיצונית להפליא, הוא פונה לאלוקים בייאוש: "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ… לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי".
הוא אפילו מבקש מה' לקחת את חייו אם זה המצב.
לעומת זאת, בסוף הפרשה, כשאהרן ומרים – שני האנשים הקרובים אליו ביותר – מדברים עליו לשון הרע, תגובתו של משה מפתיעה: שתיקה מוחלטת.
הוא לא מתגונן, לא מאשים, לא אומר כלום.
במקום זאת, התורה מציינת: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
הפער העצום בין שתי התגובות הללו מלמד אותנו משהו עמוק על מנהיגות אמיתית.
כשמדובר בטובת העם, במשימה שלשמה הוא נבחר, משה מגיב בעוצמה.
הוא מרגיש אחריות עצומה ומוכן אפילו למסור את נפשו.
אבל כשמדובר בכבודו האישי, הוא שותק.
זו בדיוק הנקודה שקולינס מדגיש במחקר שלו – היכולת להיות נחוש ואסרטיבי כשזה נוגע למשימה, אך צנוע וענו בכל הנוגע לעצמך.
אבל מה בעצם המשמעות של ענווה?
הרב יונתן זקס זצ"ל הסביר שענווה אינה פחיתות ערך. להיות עניו אין פירושו להרגיש קטן או חסר ערך.
הרב זקס מספק תובנה מדהימה: *"ענווה אין פירושה לחשוב את עצמך פחוּת, אלא לחשוב על עצמך פחוֹת".*
כלומר, להיות פחות עסוק בעצמך, בהישגים שלך, בכבוד שלך.
*!It's not about me*
לכן משה לא מגיב לביקורת האישית – כי הוא לא עסוק בעצמו.
הוא לא צריך להגן על הכבוד שלו או על התדמית שלו.
הוא עסוק אך ורק במשימה – להוביל את עם ישראל ליעדו.
הוא יודע שכל הכוחות והיכולות שלו הם מתנה מה', ולכן אין לו צורך להתגאות בהם או להגן עליהם.
זוהי מנהיגות אמיתית – היכולת לשים את האחריות מעל לאגו האישי, להישאר ממוקד גם כשיש ביקורת, גם כשיש קשיים, גם כשנראה שכולם נגדך.
בעולם שלנו, שבו כולם מפרסמים את דעתם ואת סדר יומם ברשתות החברתיות, שבו יש לחץ תמידי "לשווק את עצמנו", הלקח של משה רבנו חשוב מתמיד.
אולי דווקא היכולת להתעלם מהרעשים, להתמקד במה שבאמת חשוב, לשכוח את עצמנו ולזכור תמיד שהכוחות שלנו הם מתנה – היא המפתח להצלחה אמיתית.
שבת שלום
דרור יהב
הצטרפו לקבוצה שלי
