את רוב הסיפור של הפרשה אנחנו מכירים היטב מטקסט אחר ששגור על פינו לילה אחר בשנה – ההגדה של פסח. אך זו הזדמנות לברר מהי בדיוק אותה החירות שהתורה שולחת אותנו אליה?
מקובל לחשוב שחירות וחופש הם זהים. אך למעשה, יש הבדל גדול ביניהם. הפילוסוף ישעיהו ברלין הסביר כי חופש הוא מ-, ואילו חירות היא ל-.
נסביר: אדם כלוא, מורעב, מעונה, סובל ונתון ללחץ, איננו אינו אדון לעצמו. כאשר הוא יוצא לחופשי, הכבלים שאסרו אותו מותרים וכעת הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. זהו חופש – כמו שאמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות… "אתה לא. תפריע לי, אני לא אפריע לך".
חירות היא דבר אחר לגמרי. דמיינו לרגע ספורטאי צעיר שרוצה להגיע לאולימפיאדה. הדרך אל הגמר הנכסף רצופת מאמץ, קושי ועבודה סיזיפית. האם הוא יכול לעשות כל העולה על רוחו? ההיפך הוא הנכון: הוא נתון למשטר קפדני של דיאטה ואימונים מפרכים, לא קובע כמה יישן בלילה ובטח שלא יכול לצאת עם חברים עד מאוחר… חייו מוגבלים למדי, זה נכון. אך הבחירה שבחר להיות מחויב מוציאה ממנו את הכוחות הפנימיים הגנוזים בו, בדרך אל החירות. כשיעמוד שם על דוכן המנצחים, דמעות ישטפו את עיניו על כל מה שהקריב עבור הרגע הזה. אבל אחרי הכל, הוא הגיע.
החופש הוא קל – ברגע שהשגת אותו, הוא שלך. החירות קשה הרבה יותר. היא תובעת ממך לבחור, להציב גבולות, להתאמץ, לדרוש מעצמך עוד ועוד למען היעד הנשגב שאליו אתה שואף.
רבים מתבלבלים וחושבים שיציאת מצרים נועדה להביא אותנו אל החופש, להיות אדונים לעצמנו. אך לא היא. "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך: בהוציאך את העם ממצרים, *תעבדון* את האלוהים על ההר הזה". אמנם עבודה, אך כזו שאין מתוקה ממנה.
שבת שלום!
מוזמנים לשתף ! אנא ציינו הפנייה לאתר: pashut-yahadut.co.il
