האם אפשר היה להגיע לעסקה יותר מהירה?
האם אפשר היה לוותר על ההרס האכזרי שהשארנו מאחורינו?
מהצד שלהם – כמובן, אם רק היו מסכימים לשחרר את כולם בלי תנאים מוקדמים.
אבל מה לגבי הצד שלנו?
אני מדבר כמובן על מכת בכורות.
נוהגים לחשוב שפרעה הביע התנגדות מוחלטת לשחרור עם ישראל ולא הסכים לזוז מילימטר, עד הסוף המר. אבל זה לא לגמרי נכון, הייתה נקודה שבה הוא התחיל להיסדק.
זה קרה לפני המכה השמינית – מכת ארבה, שעמד לחסל את כל שדות התבואה של מצרים העשירה ולהביא אותה לרעב כבד. אחרי שעבדי פרעה שומעים מה מצפה להם, הם אוזרים אומץ לומר לו לראשונה את האמת: "הטרם תדע כי אבדה מצרים?". די, אין עוד סיכוי, שחרר אותם וזהו!
פרעה מקבל את הערכת המצב הקשה ומחזיר את משה ואהרן לארמון. לראשונה הוא מביע הסכמה לשחרר את ישראל, אבל יש לו רק שאלה אחת: "מי ומי ההולכים?"
משה עונה: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו". גברים, נשים וטף, בקר וצאן. בקיצור, כו-לם.
פרעה לא אוהב את זה. "למה צריך לקחת גם את הטף? אולי זה סימן שלא תסכימו לחזור", הוא חושד, ומסכים לשחרר רק את הגברים. המשא ומתן נקטע, ומכת ארבה קשה פו
קדת את מצרים.
המכה התשיעית, ברד, מגיעה בלי שום התראה. לאחריה פרעה שוב קורא למשה ולאהרן ומראה נכונות לוויתורים מרחיקי לכת מבחינתו: "לכו עבדו את ה'. רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם טפכם ילך עמכם".
פרעה הולך צעד קדימה: הטף כן, הצאן והבקר – לא, אולי כערבון שבני ישראל לא יברחו.
בשלב הזה אפשר לדמיין איזה שליח אמריקאי לוחש על אוזנו של משה: "נו, זו עיסקה טובה. כדאי לך לחתום, יותר מזה לא תוכל לקבל…"
אבל משה עקשן באופן בלתי רגיל, הוא עונה למלך החזק בעולם תגובה בלתי דיפלומטית בעליל: "גם אתה תיתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלוהינו. וגם מקננו ילך עמנו, לא תישאר פרסה! כי ממנו ניקח לעבוד את ה' אלוהינו".
וואו, איזו התעקשות. וכל זה בשביל פרסה אחת של צאן ובקר? חתיכת משא ומתן…
איך זה נגמר? "ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין שם בית אשר אין שם מת".
זה הרגע שמכניע את ליבו הקשה של פרעה. הוא יוצא לראשונה מן הארמון, מגיע למשה ואומר לו: "קומו צאו מתוך עמי, גם אתם גם בני ישראל. ולכו עבדו את ה' כדברכם. גם צאנכם, גם בקרכם קחו כאשר דברתם, ולכו וברכתם גם אותי".
לכו כולכם, גם גברים, גם נשים, גם ילדים, גם הצאן והבקר, בסדר נכנעתי!!
ואני שואל: למה היה צריך לחכות עד שהוא ייכנע לגמרי? למה אי אפשר היה להסתפק בשחרור חלקי, ומה כל כך דחוף בפרסה הזו של הצאן והבקר?
נראה לי שהתשובה נמצאת במילותיו של משה לפרעה: "כי ממנו ניקח לעבוד את ה'".
אמונת הייחוד העברית באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, אצלנו אין הפרדה בין גשמיות לרוחניות.
אם אתה הולך לארץ ישראל להקים ממלכה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", זו לא רק פקולטה למדעי הרוחניות. זו ממלכה שבה תתבטא האמת האלוקית בכל פרט. ולכן חשוב מאוד שגם הצאן יבוא איתנו, כי הרכוש שלנו הוא חלק מעבודת הבורא – הכל אחד.
בדיוק מאותה סיבה, יעקב חזר אחורה במעבר יבוק – בשביל אותם "פכים קטנים".
כשאתה מבין שה' אחד ואין מקום פנוי ממנו, זה אומר שהוא נמצא בכל – גם בזוגיות, גם בעבודה, גם בכלכלה, וכן, גם בפוליטיקה.
הגאולה שעם ישראל יוצא אליה היא מוחלטת ורלוונטית לכל הבריאה. שבת, למשל, חלה לא רק על בני אדם, ולא רק על יהודים, אלא "ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות. למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר". כל המציאות צריכה לדבר את שם ה', גם בבקר, גם בפרסות, גם בזהב.
שבת שלום
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לקבוצה שלי
