פרשת השבוע צופנת בחובה חידה.
מצד אחד היא נפתחת בהבטחה גדולה, "קדושים תהיו כי קדוש אני", כאילו בשר ודם יכול להידמות למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
הקורא מצפה להמשך אדיר ורב משמעות, אבל ההמשך מעט מוזר, אולי אפילו מאכזב חלילה: ערב רב של מצוות כגון איסור על עבודה זרה (שנאמר כבר במפורש בעשרת הדיברות), לא לקלל חרש (שממילא לא שומע את הקללה), איסור כלאיים ושעטנז, דיני עורלת הפירות ועוד ועוד. קשה מאוד למצוא בהם משהו משותף שיעניק איזה "זזזץ" 🔥
במרכז הפרשה יש כמה מצוות חשובות שבין אדם לחברו: לא תעשו עוול במשפט, לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תיקום ולא תיטור, ואהבת לרעך כמוך – אני ה'. הדרישה הרוחנית העולה ממצוות אלה נשמעת כמעט בלתי אפשרית.
לדוגמה, איסור נקימה מוסבר על ידי חז"ל כך: אדם מבקש לשאול מקדחה משכנו, והשכן מסרב. למחרת השכן בא ומבקש לשאול מברגה בחזרה, והתורה דורשת ממנו לא לסרב ולעשות 'דווקא' אלא לתת בחפץ לב – זוהי מצוות "לא תיקום".
מצווה אחרת היא כשהשכן מסרב להשאיל, ולמחרת בא לבקש כלי אחר עבור עצמו (ככה בלי בושה, הא?). התורה דורשת שניתן את הכלי בלי לומר לו "הנה קח, אני לא מתנהג כמוך…" – זוהי מצוות "לא תיטור".
ויש עוד כמה מצוות כמעט בלתי אפשריות: לא לרחם על העני רק כי הוא מסכן, ולא לתת לעשיר כבוד רק כי יש לו כסף. וכמובן, המצווה האולטימטיבית – "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". זה כבר ממש בלתי אפשרי, ולא בכדי הלל הזקן ניסח אותה בצורה קצת יותר קלה לעיכול, "לא תעשה לרעך מה ששנוא עליך".
ובכן, הרף גבוה למדי. מה רוצים מאיתנו?
לאחרונה נתקלתי בספר בשם "להיות ראוי" מאת מטפל בשם אמתי מגד, ספר שעורר בי הרבה מחשבה. עבורי, ספרים מעוררי מחשבה הם כאלה שנותנים לי מושגים חדשים, טרמינולוגיה שממשיגה מחדש את החיים.
המילה החשובה בספר היא "ראויות". אנשים ראויים מרגישים באופן טבעי שהם ראויים לאושר, שמחה, הצלחה ואהבה, בלי להתנצל או לחוש קורבנות. אנשים ראויים לא תובעים מאף אחד שיספק את צרכיהם, לא מפעילים מניפולציות כדי להשיג את מה שהם רוצים, לא דורשים מאחרים יותר משהם דורשים מעצמם. הם לא מרגישים מובסים, וגם לא תובעניים. הם מרשים לעצמם לבטא את הרצונות, הערכים והיצירתיות שלהם, הם יודעים לתת וגם לקבל.
מה גורם לאדם אחד להרגיש ראוי ולשני לא?
הספר נותן תשובה מעניינת. נכון שיש גורמים מולדים, סביבתיים וכו', אבל הדבר המרכזי נוגע לתחום האתי. לכל אחד מאיתנו יש "בנק ראויות", מין חשבון קוסמי שככול שאנו אוגרים בו יותר, כך אנו מרגישים ראויים יותר.
כאשר אדם מצפה לקבל מהעולם שישביע את צרכיו, יספק את רצונותיו ומאוויו, הוא מאבד קרדיט בחשבון שלו. גם כאשר הוא אינו מכבד את הצרכים של האחר או מתמרן אותו לצרכיו שלו. אך יש דברים שממלאים אותו. למשל, לעבוד עבור ההצלחה, להתאמץ – מעניקים ראויות. הכרת תודה. עמידה בהבטחות. התעלות מעל רצונות רגעיים, שליטה בדחפים, ותק וניסיון. לחלוק את המתנות שקיבלנו עם אחרים. והמטבע המרכזי שאיתו ממלאים את החשבון הזה הוא נתינה.
במבחן התוצאה, כותב מגד, יתכן שאנשים מניפולטיביים, שקרנים וגנבים מקבלים (או יותר נכון – לוקחים) יותר מהעולם הזה, מאשר אנשים עם יושר ונתינה. אך מי שהולך בדרך הראויה, מובטח לו שהוא יוכל להנות ממנה עד הסוף עם האמת שלו, שיוכל למצות את חייו ולהפיק מהם כל מה שניתן. ראויות אינה משיגה לנו את התוצאות שהיינו רוצים, אבל היא כן משיגה לנו שלמות. היא מעניקה תום ומשמעות. "היא מבטיחה שנוכל להסתכל בראי, כל יום, וגם ביום מותנו, ולאהוב את מה שאנו רואים".
אז איך כל זה קשור לפרשת השבוע?
"להיות ראוי" זו בעיני המשמעות של "קדושים תהיו". קדושים כמו הקב"ה, שאינו זקוק לאף אחד וכל כולו רק נתינה. כאשר אדם נדבק במידותיו של ה', הוא מפסיק לשאול מה אני יכול לקבל ולקחת, ומתחיל לשאול: בשביל מה צריכים אותי? מה אני יכול לתת? למה שמו אותי בסיטואציה הזו, ומה אני אמור להפיק ממנה?
האדם הקדוש דבק במצוות, "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא־לֹהֵיכֶם". כי מהי מצווה אם לא עשייה ללא אינטרס אישי? לעשות רק כי זו האמת, זו בדרגה הגבוהה ביותר. "שכר מצווה – מצווה, שכר עבירה – עבירה" (מסכת אבות). חיים אלוקיים הם חיים שבהם אדם שואל מה הוא יכול להעניק, זוהי הדרך להיות ראוי.
הסטנדרט גבוה. לא ליקום, לא ליטור, לא לשנוא את אחיך בלבבך, לא לקלל חירש שאינו שומע, ובעיקר – לאהוב את רעך. למה? לא כי זה טוב לחברה, לא כי זה סוציאלי, אלא – "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". כי זה הדבר הראוי, זה רצונו של ה' וזו האמת של החיים הנצחיים – "ה' אלוקיכם – אמת".
שבת שלום
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לקבוצה שלי וקבלו תכנים מעניינים!
