מריו מנדז'וקיץ', שחקן הכדורגל של ריאל מדריד, סוחב על גופו את הכתובת העברית חסרת הפשר: "יתוא קזחי ,יתוא גורהל אל המ". מסתבר שהוא רצה קעקוע עם המשפט הידוע של ניטשה "מה שלא הורג אותי, מחשל אותי", אבל תרגום גוגל הבין אחרת. והמסכן גם לא ידע שעברית כותבים מימין לשמאל…
הארץ מתמלאת מכוני קעקוע, ורבים מקעקעים את גופם ומתקשטים. התורה כידוע אוסרת על כך בפרשתנו: *"וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם, אֲנִי ה'"*. המפרשים נתנו לאיסור כמה הסברים, הבולט הוא כדי להרחיק אותנו מתרבות של עבודה זרה.
הרב חיים בן עטר, "אור החיים הקדוש", דייק במילות הפסוק וכתב כי איסור הקעקוע הוא *"בכם"* ולא "בבשרכם", "לומר שלא בבשר לבד יגרום הפגם, אלא גם בפנימיות האדם". כלומר לקעקוע יש השפעה נפשית ואף רוחנית על האדם.
וכי איזו השפעה יכול לגרום קעקוע שהוטבע בעור על הנפש?
לא כל דבר ידוע וגלוי לנו. אך ברור שהקעקוע מתמקד בחיצוניות הגוף. בין אם המטרה היא להתייפות, להרגיש מיוחד או רק "להיות באופנה", הקעקוע הוא ביטוי לכך שעיקר מרצו של האדם מופנה כלפי חוץ – מה חושבים עלי, איך רואים אותי, כמה משקל אני נותן למראה החיצוני. בעוד שהיהדות מצווה על האדם לעסוק בפנימיות, לתקן את האישיות הרחק מעיני קהל. כתובת הקעקע עומדת בסתירה לאידיאל המגולם בדברי הפסוק: *"כתבם על לוח לבך"* (משלי ג). כאשר ערכו של הגוף מועצם יתר על המידה, הוא הופך להיות כלי הביטוי של האישיות במקום מעשיו של האדם.
אך נראה שהבעיה הגדולה עם הקעקוע היא עמוקה יותר. שכן הוא מנציח בגופנו מצב נפשי ואישיותי מסוים, בדרך כלל כזה שהיה גיל צעיר. כמעט תמיד מתברר שהוא כבר לא מתאים כעבור כמה שנים. יעידו כל אותם המכונים להסרת קעקועים שנפתחו בשנים האחרונות, ועסוקים בנסיון (כואב) למחוק את מה שאנשים הנציחו על עצמם בצעירותם: אהובים ואהובות שנשכחו מזמן, ציורים אופנתיים שסר טעמם, אותיות אסיאתיות חסרות פשר.
עצם הרעיון לקעקע על הגוף רעיון או מסר שייחרת בנו לעולם מנוגד לתפיסה היהודית הדינמית של האדם. שהרי אחד הרעיונות העמוקים ביותר שהביאה היהדות לעולם הוא *התשובה* – האמונה שאדם יכול להתחיל מחדש בכל רגע. בשונה מתרבויות אחרות שבהן האדם כבול לעברו וסוחב אותו כמשא כבד, היהדות מאמינה כי אנחנו יכולים בכל עת לשנות את מעשינו, את אישיותנו ואף את עברנו. על ידי שאנו מלחינים מחדש את סיפור חיינו, "מְשַלְחֵנים" בלשונו של הפסיכולוג מרדכי רוטנברג. איננו כבולים למי שהיינו, אלא מתפתחים כל הזמן.
הקעקוע חורט בגוף "אזיקים" שכובלים אותנו למי שהיינו ולא מאפשרים לנו דף חדש.
הוא נולד מתוך גחמה רגעית, אופנתית, ומקפיא חלק מהאישיות, בדרך כלל בשלב די צעיר של החיים, ואז מלווה אותנו כתזכורת כזו למשך כל חיינו.
ביהדות ישנו סימן אחד בלבד שמוטבע בגוף: ברית המילה, שמוטבעת באדם מינקות כסמל ואות לברית המיוחדת שיש לעם היהודי עם הבורא.
במדרש מסופר על דוד המלך שהלך יום אחד לבית המרחץ, אך כשפשט את בגדיו חש שהוא "ערום מן המצוות" – ללא ציצית, ללא תפילין או סימנים אחרים שיזכירו לו כי הוא בנו של בורא עולם. לפתע נזכר בברית המילה המלווה אותו תמיד, ואז אמר את מזמור התהלים *"למנצח על השמינית"* – על ברית המילה שנעשית ביום השמיני.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, הברית היא בדיוק ההיפך מאזיקים – היא מזכירה לנו בכל רגע מי אנחנו ולאן אנו רוצים ללכת, את מה אנו מייצגים ומהי השליחות שנדרשת מאיתנו.
שבת שלום
דרור יהב
להצטרפות לסוכרייה לשבת:https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
