רבי קלונימוס קלמיש מפיאסצנא הי"ד היה אדמו"ר חסידי נודע, ולו אלפי תלמידים. גם כשנכלא בגטו ורשה עוד המשיך למסור דרשות לחסידיו, או יותר נכון, למי שנותר מהם. מדי שבת הוא כינס אותם בדרך לא דרך, ואמר להם דרשות חיזוק. כתביו מהגטו ניצלו בדרך נס, והתגלו אחרי המלחמה בתוך כדי חלב שנקברו באדמה.
הרבי ראה את הזוועות הולכות ומתקרבות אליו באופן יום יומי. כבר בימים הראשונים של המלחמה נהרגו בנו, כלתו וגיסתו בהפצצות על ורשה, והמצב רק החמיר מיום ליום.
אבל בתוך כל הרע הזה, תראו כמה טוב, כמה אור הצליח רבי קלונימוס להשפיע על כל סביבותיו. הוא נתן דרשות חיזוק באמונה גם בתוך התופת, והאור שלו ממשיך להאיר עלינו גם היום (שמעו את שיר הגיבן הקדוש, על פי סיפורו של ר' שלמה קרליבך).
פרשת מצורע מספרת על תופעה בלתי רגילה. התורה אומרת שכשיכנסו בני ישראל אל ארץ כנען, הם יגלו בחלק מהבתים את "צרעת הבתים", מין נגע שתוקף את קירות הבית. הטיפול בנגע מתחיל בכך שהבית נכנס להסגר למשך שבעה ימים (נשמע מוכר?), ולאחר מכן מוציאים את האבנים הנגועות. אם הנגע הסתלק, יופי; אם לא, מנתצים את הקירות ולעתים אף את הבית כולו.
חז"ל הסבירו שהכנענים החביאו בקירות בתיהם את הכסף והזהב שלהם, כדי שלא יפלו לידי עם ישראל. ממילא, הסיבה לניתוץ הקירות היא כדי לחשוף את המטמונים שהוחבאו שם והנגע הוא הסימן שמראה איפה לחפש. כלומר, בסופו של דבר זה די טוב ליהודים…
מתעוררת השאלה: אם ממילא ידעו שמאחורי הנגע מסתתר מטמון, בשביל מה היה צריך לטמא תחילה את הבית ולהסגירו שבעה ימים? אפשר היה ישר לקרוא לשיפוצניק, לשבור קיר ולקחת את הכסף…
אלא, אומר האדמו"ר מפיאסצנא, שהתורה רוצה ללמד אותנו כלל בחיים. לפעמים מונחתות עלינו צרות. הגישה היהודית אומרת שאדם צריך לבטוח בה' שגם הצרות הן לטובה. אך לעתים הצרות מחמירות כל כך, עד שאנו עלולים לחשוב כי חס ושלום ה' עזב אותנו והסיר מעלינו את השגחתו. שכבר אין עוד תקנה, והסוף הגיע. והנה, אומר הרבי, הרי שבאמת "הכל לטובה היא", גם במצב הקיצוני ביותר. כי מאחורי כל נגע מסתתר מטמון גדול שמחכה שנגיע אליו. לכן סיפרה התורה על טומאת הבית – דע שאחרי הטומאה, הלא-טוב המוחלט, יגיע אוצר.
את הרעיון הזה לא כתב אדם שישב בבידוד בביתו, כשכל מנעמי עולם מונחים לפניו והוא מחובר ברשת לעולם הגדול. היה זה אדם שחווה יסורים נוראים לאורך שנים רבות, שראה סביבו רעב, מחלות ואלפי אלפי מתים. עד שהוא עצמו החזיר את נשמתו לבורא באחד המחנות.
רבי קלונימוס לא זכה לראות זאת, אך רק חמש שנים לאחר פטירתו הטרגית (ב-1943), עלתה וצמחה מתוך היסורים ריבונות יהודית בארץ ישראל.
מי יודע, אולי בראייתו מרחיקת הלכת ראה יותר מכולנו, כשכתב על הצרעת, הצרה-עת: "האיש בעצמו אינו יכול לומר אם היא באמת נגע או פגע… אבל באמת טובה היא לישראל אשר יטיב ה' עמנו".
שנזכה לראות את המטמון שמאחורי הנגע.
שבת שלום
דרור יהב
להצטרפות לקבוצה: https://chat.whatsapp.com/KuCWvvS7D7f0Z0sCPKcMwO
