בן גוריון היה בסוף ימיו מנהיג דגול ונערץ, אך שנותיו האחרונות עברו עליו בבדידות בקיבוץ שדה בוקר. הוא עזב את משרתו כראש ממשלה ושר בטחון וירד לנגב, לחיות כחבר קיבוץ מן השורה ולשמש דוגמה אישית. בשנים אלה הוא העניק ראיון מצולם שנמשך שש שעות, אך עותקיו נעלמו. רק לפני מספר שנים הוא אותר במקרה וראה אור כסרט תיעודי ("בן גוריון – אפילוג". מומלץ).

בין היתר נשאל בראיון בשביל מה הוקמה מדינת ישראל. תשובתו היתה – בכדי שנהיה עם סגולה. "עדיין לא הגענו לזה, אבל אנחנו בכיוון". לשאלת המראיין מה זה בדיוק עם סגולה, השיב בן גוריון כי בספר התנ"ך שלנו כתוב שאדם צריך לאהוב את האחר כמו את עצמו – "ואהבת לרעך כמוך", שמופיע בפרשה זו.
בן גוריון בחר לפרש את הפסוק כפשוטו, כאילו הוא מתייחס כלפי כל בני האדם. ההוכחה שלו היא שבאותו פרק ממש נאמר לגבי הגר הגר בתוככם, "ואהבת לו כמוך". לפי פירוש זה, *אהבת הזולת היא מצווה אוניברסלית הומניסטית,* ולא סתם הפסוק זכה להיות אחד מסמלי היהדות הנאורה.

לכאורה זה נשמע אידיאלי ומוסרי למדי, אבל כל בר דעת מבין שאי אפשר לאהוב את כל בני האדם כמוך. זה גם לא תמיד נכון – תמיד נעדיף אנשים מסוימים, קרובים יותר, לעומת זרים. האם מצופה ממני לאהוב מחבל שרוצה ליטול את נפשי באותה מידה שבה אני אוהב את אשתי וילדי?

מסיבה זו, הפרשנים המסורתיים טענו בעקבות חז"ל כי הכוונה בפסוק היא רק ל"רעך שעימך בתורה ומצוות", כלומר – יהודים בלבד. רק כלפי האנשים הקרובים אליך, שאיתם אתה חולק גורל משותף ושאיפות דומות, אפשר להפגין אהבה מעל ומעבר. הדרישה לאהבה אוניברסלית היא פשוט לא ריאלית – לא משהו שהתורה באמת מצפה מאיתנו. הנצרות, אגב, העדיפה את הפירוש הראשון, ולא פלא שדת 'הומניסטית' זו אחראית לשפיכות הדמים הרבה ביותר בהיסטוריה.

מי צודק?
הצד הראשון מייצר עם מאוד מוסרי כלפי העולם, אבל בלי שום יחוד משל עצמו. תכונותיו האישיות המיוחדות אובדות בין שאר העמים (כי הרי כולם שווים), ועם הזמן הוא נטמע ונעלם. הצד השני מייצר עם מאוד מלוכד ומאוחד, אך כזה שלא מתעניין בכלל במה שקורה מעבר לגדר של השכן הלא-יהודי (אלא אם זה משפיע עליו).

אולי במקום לנסות לפתור את הדילמה, צריך פשוט להיכנס לתוכה. במקום לבחור צד, אולי עלינו לחיות בקונפליקט תמידי שבו שניהם נכונים בו זמנית? אולי אין סתירה בין אהבת עצמי לאהבת הבריות, אם אני תופס את עצמי כמחובר עם ה'אחד' באמת. אני נדרש לאהוב קודם כל את הקרובים אלי, שזה אתגר בפני עצמו, ועם זה, לתת מקום לאהבת הבריות הפשוטה כלפי כל אדם. כפי שכתב הרב קוק,
"אהבת כל המעשים (הברואים) כולם היא קודמת לכל, אחר כך אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל… ונעלה על כולן אהבת ה', שהיא אהבה שבפועל, אינה גוררת בעצמותה כל דבר, כי אם מה שהלב מלא ממנה – זהו האושר היותר נשגב".

שבת שלום


https://youtu.be/dW_k6AlYh-k

Print Friendly, PDF & Email