"חוק חינוך חובה" הראשון באירופה נוסח ב־1763 בפרוסיה, בעידודו הנלהב של הקיסר. מטרתו הייתה לגדל אזרחיים נאמנים למדינה, שיוכלו לשרת אחר כך בצבא. למעשה היתה זו אינדוקטרינציה לשמה. החוק קבע שכל ילד ילמד לפחות 8 שנים, כשילדי העשירים ימשיכו להתפתח בלימודיהם גם לאחר מכן. למורים נקבעו השתלמויות אחת לתקופה, והילדים נבחנו על החומר באופן תדיר. כך הומצאה למעשה מערכת החינוך המודרנית הממשיכה באופן כמעט זהה עד ימינו.
ומה היה לפני כן?
בקרב החברה הנוצרית, רוב ככול הילדים לא למדו לימודים עיוניים. האוכלוסיה היתה ברובה אנאלפביתית, ואפילו את המידע על כתבי הקודש קיבלו בתיווך הכמרים. אבל לא כל האוכלוסיה נהגה כך: הייתה קבוצה קטנה למדי שהתנהלה אחרת, שלחה את ילדיה לבתי ספר, לימדה אותם לקרוא ולכתוב ועודדה אותם ללמוד ללא הפסק.
אחת הפסקאות המדהימות ביותר בעיניי בספרות היהודית היא הקטע הבא מדברי הרמב"ם: "כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה: בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר, בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין, בֵּין בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה זָקֵן גָּדוֹל שֶׁתָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ, אַפִלּוּ עָנִי הַמְּחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים, וְאַפִלּוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים – חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמָן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמָר "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א,ח)".
הרעיון שמאחורי הפסקה המהפכנית הזו גרם לכך שכבר בסביבות שנת 65 לפנה"ס (!) נוסדו בארץ ישראל בתי ספר שסיפקו חינוך חובה חינם לנערים. לאור העובדה שבתקופה הזו רוב האוכלוסייה הייתה מורכבת מחקלאים, לרובם היה קושי ממשי לשלוח את הילדים לבתי הספר, משום שהם נאלצו לוותר על כוח עבודה יעיל בשדות.
עד שבין השנים 65-63 לספירה פרסם הכהן הגדול יהושע בן גמלא תקנה חדשה, ולפיה על כל ההורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר כבר מגיל 7-6. הלימוד הפסיק להיות וולנטרי והפך *לנורמה דתית מחייבת, שעלותו הושתה על כל הקהילה.* בכך נזרעו ניצניה של מהפכה אדירה, שהפכה את היהודים לאומה שמציבה במרכז החיים הדתיים את האינטלקט והחכמה.
לפעמים צריך לתפוס מרחק כדי להבין את התמונה המלאה.
אני לא יכול להגיד בוודאות, אבל נדמה לי שאין עוד שום חברה אחרת שהציבה את אידיאל הלימוד בראש סדר העדיפויות החברתי שלה. לימוד לא לשם השגת תעודה או הצלחה עסקית אלא "לשמה", לימוד שכל מטרתו היא להידבק בתורה ובמי שנתן אותה.
מובן שכדי לייצר חברה אידיאליסטית כזו יש צורך להעמיד את הלימוד בראש סדר האידיאלים: "אֵין לָךְ מִצְוָה בְּכָל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן שְׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד תַּלְמוּד תּוֹרָה, אֵלָא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן – שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. לְפִיכָּךְ הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה, בְּכָל מָקוֹם".
ועוד כתב הרמב"ם:
"מִי שֶׁנְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקַיַּם מִצְוָה זוֹ כָּרָאוּי לָהּ, וְלִהְיוֹת מֻכְתָּר בְּכִתְרָהּ שֶׁלַּתּוֹרָה – לֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים, וְלֹא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיִּקְנֶה תּוֹרָה עִם הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד כְּאֶחָד". אי אפשר גם וגם וגם; בלתי אפשרי להשיג אידיאל בשלמותו כשהנפש מפוזרת.
אומנם, הרמב"ם סבר גם שמי שמתפרנס מן הצדקה כדי ללמוד מחלל את השם ומבזה את התורה. יש בכך הרבה אמת, אך דבריו לא התקבלו במלואם להלכה.
באופן טבעי, תוך מירוץ החיים הלימוד נדחק בסדר העדיפויות, תמיד יש משהו חשוב יותר. אבל מסביר הרמב"ם: "שֶׁמֶּא תֹּאמַר עַד שֶׁאֲקַבַּץ מָמוֹן וְאֶחְזֹר וְאֶקְרָא, עַד שֶׁאֶקְנֶה מַה שֶׁאֲנִי צָרִיךְ וְאֶפְנֶה מֵעֲסָקַי וְאֶחְזֹר וְאֶקְרָא – אִם תַּעֲלֶה מַחְשָׁבָה זוֹ עַל לִבָּךְ, אֵין אַתָּה זוֹכֶה לְכִתְרָהּ שֶׁלַּתּוֹרָה לְעוֹלָם; אֵלָא עֲשֵׂה תּוֹרָתָךְ קְבָע, וּמְלַאכְתָּךְ עֲרַאי, וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפְנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמֶּא לֹא תִפְנֶה". אם לא לומדים בקביעות על חשבון דברים אחרים, אי אפשר להתקדם באמת.
ולבסוף, אידיאל הלימוד הוא הבסיס לקיום של עם ישראל, עד שבהיררכיה החברתית זוכים תלמידי החכמים למעלה העליונה גם על חשבון מעמדות גבוהים יותר: "אָמְרוּ חֲכָמִים, מַמְזֵר תַּלְמִיד חֲכָמִים קוֹדֵם לְכוֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמָר "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים" (משלי ג,טו) – יְקָרָה הִיא [התורה] מִכּוֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנָס לִפְנַי לִפְנִים [לקודש הקודשים]".
חג השבועות הוא הזדמנות לכל אחד ואחת להיזכר בקשר הפנימי שלנו לתורה, להתחיל מחדש ולקבוע עיתים לתורה!
חג שמח ושבת שלום
דרור יהב
אהבתם? הצטרפו לסוכרייה לשבת
