גיבורי הפרשה שלנו הם שני תאומים: עשו ויעקב. עשו הוא "איש שדה אשר ציד בפיו", ואילו יעקב הוא "איש תם יושב אוהלים".
עשיו הנמרץ נקרא על שם היותו עשוי. כבר כשנולד היה גופו מכוסה שיער אדמוני, כאילו שכבר בבטן היה עסוק בעשייה בלתי פוסקת של גדילה. ואילו יעקב לוקח את הזמן, הוא מופנם ואיטי. ישנו מאבק גלוי בין השניים עוד בהיותם ברחם, ובסופו של דבר יוצא עשיו ראשון. יעקב לא לגמרי מוותר – הוא מחזיק בעקב אחיו כשהוא יוצא לאוויר העולם.
מיהם יעקב ועשיו? שתי דמויות היסטוריות, מיתיות, אך גם שני כוחות שקיימים בכל אחד מאיתנו. עשו, איש העשייה, הוא האיש שיומנו מלא כל הזמן, שנע בין רשימות To Do ללא הרף, שחש סיפוק עצום בסוף היום כשהוא רואה את כל מה שהספיק ומתאכז כשהפרעות בלתי מתוכננות משבשות את סדר יומו. זהו הקול של הdoing, העשייה הבלתי פוסקת, המרדף אחרי עוד שעה ביום.
יעקב – איך לומר – נראה פחות עסוק. הוא שייך לזן אחר. למדן, חושב, מתבונן. סדר היום שלו יכול להיראות ריק, למרות שבפועל הוא מלא במחשבה ובהתעלות פנימית.
התורה מלמדת שעשיו הוא הבכור. מכאן אנו למדים שאכן, כוח העשייה הוא זה שאמור להוביל. העולם הזה נברא בשביל תיקון, ולא בכדי הוא נקרא גם 'עולם המעשה'. בסוף מלאכת הבריאה אומרת התורה "אשר ברא אלוהים – לעשות". למלאכים אולי יש זמן לשיר, אבל תכליתנו, בני האדם, היא עשייה, תיקון ושינוי המציאות. זה המקור של כל חברות הסטרטאפ, של המדע, של פרויקטי תשתית עצומים ושל כיבוש החלל. זו גם הסיבה שרוב השבוע מוקדש לעשייה, לעשוויות שבתוכנו, "ששת ימים תעשה מלאכה".
הכוח השני, של יעקב, הוא עדין יותר. קולו כמעט בלתי נשמע. זהו קול ההוויה, היכולת להיות בלי לעשות. התבוננות בבריאה, הסתכלות של פליאה בקן נמלים, בכוכבים רחוקים או בטיפת מים בלי להתעייף. רק לחוש את קסם ההוויה. בלי להרגיש שמשהו מתפספס, בלי תחושת כורח לשלוח הודעה דחופה, לענות למייל, לטפל במשהו דחוף. עשיו הוא הdoing, יעקב – being.
נדמה שבחברה המודרנית שלנו, קולו הפנימי של יעקב הולך ונעלם, או לפחות מצריך טיפוח אינטנסיבי יותר בתוך עולם הפרעות הקשב שאנו חיים בתוכו.
התורה אמנם מלמדת שעשיו הוא הבכור, אך לא הוא יהיה ממשיכו של אברהם. הבעיה של עשיו היא שהוא אינו יודע להעריך את בכורתו, "ויבז עשיו את הבכורה". בלי כוח ההתבונננות היעקובי, עשיו אינו מוצא משמעות לחיים. עשייה ועוד עשייה, אבל לשם מה? עשיו עייף מהחיים. הוא אולי פועל ומשנה, אבל הוא לא יודע למה הוא עושה את זה. רק אחרי שיעקב קונה ממנו את הבכורה הוא לפתע נזכר כמה הוא אוהב לחיות. מכאן, מלמדת התורה, שהמוביל צריך להיות יעקב, אותו כוח רוחני וערטילאי הקיים בנו. עשיו אמנם זה שנדרש לפעול, אבל יעקב הוא המפקד.
איך מטפחים את יעקב? הפרשה מלמדת שכדי שיעקב יקבל את הבכורה ואת הברכה שבאה איתה, כדי שהוא יוכל באמת להיעשות לכוח הדומיננטי שמקנה משמעות לחיים, הוא צריך לעתים להתחפש. כוח הbeing לא יכול להתגלות כמו שהוא, כי שגרת החיים תדרוס אותו. הוא צריך מקום שקט ומזמין, ללא שיפוטיות או לחץ. לוקח לו זמן להבשיל ולהתגלות, ועל כן הוא זקוק לזמן. לכן יעקב זוכה לקבל את השבת המשלימה את ימי המעשה. שביעית מהחיים שבה אין שום עשייה, לא תוכניות ולא תכנונים (אפילו לא מה עושים במוצאי שבת). זמן נטול משימות שבו יכול כוחו של יעקב להופיע.
העצה השנייה של התורה היא תפילה. "הקול קול יעקב", כוחו של יעקב בפיו. לא רק בתפילת בקשה ותחנונים אלא גם בתפילה כאמצעות של קשר עם הבורא. דיבור ישיר ופשוט שמתגבר על כל העשוויות.
שמו של יעקב עתיד להשתנות. לא רחוק היום שבו הוא יכונה ישראל, על שם "ושרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". יבוא היום שבו הוא יוכל להתגלות כמו שהוא גם בין אנשים, ולא יצטרך עוד להתחפש. כמו שאומר רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר – "אנא זמין למהווי", אני זמין להיות. כשזכה לכך, גם הdoing יהיה חלק מה being. אם רק ניתן זמן…
שבת שלום!
להצטרפות לסוכרייה לשבת:https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
