אב הוא החודש של היוצאים והנוסעים. זו התקופה של העומסים הכבדים בנתב"ג, תורים שמשתרכים עד קצה העין ומהם מתפזרים בני ישראל לארבע כנפות תבל. וחוזרים…
אולי זה לא מקרה שפרשת מסעי, המסיימת את ספר דברים, תמיד נקראת באמצע הקיץ, כי היא עוסקת בדיוק בזה: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים… ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם". תיאור ארוך, מפורט מאוד, של כל ארבעים ושניים המקומות שבהם חנו ישראל. מסתבר שכבר אז היו בעיות חניה…
מעניין לשים. לב שבפסוק שהבאנו, פעם מוצאיהם קודמים למסעיהם, ופעם מסעיהם קודם למוצאיהם. למה?
אולי זה בא לרמז על כך שיש שני סוגי נוסעים: יש מי שנוסע כדי לצאת, ויש מי שיוצא כדי לנסוע.
אצל הראשון, העיקר הוא היציאה. אין באמת מטרה ברורה, העיקר לצאת מכאן אל מקום אחר – ברלין, תאילנד או סן פרנסיסקו – 'להתאוורר', לשכוח, אולי גם לברוח מאיפה שאני. וזה דבר טוב להתאוורר, אבל מה אם זו בעצם בריחה ממי שאני?
אצל השני, זה שיוצא על מנת לנסוע, המטרה היא המסע עצמו. הוא לא מחפש יעד מסוים, גם לא מחפש לברוח ממקומו. הוא היה שמח לעבור את המסע בבית, אלא שהדרך להגיע אליו מחייבת אותו לצאת ממקומו, לפעמים נגד רצונו.
המסע מהסוג הראשון חשוב כי הוא מוציא אותי מהסדר הרגיל, אבל למעשה הוא חסר תוכן. ומסע מהסוג השני מלא באידיאלים, אבל לפעמים מרוב אידיאל מפספסים את החיים שקורים כאן ועכשיו. החכמה היא כנראה לזכור שבין אם יוצאים כדי לנסוע ובין אם נוסעים כדי לצאת, העיקר הוא לוודא – שהיא באמת מגיעה אל הארץ המובטחת.
שבת שלום!
