תלמידיו של הרב שלמה קרליבך מספרים שבליל ראש השנה היה להם מנהג מיוחד: מרגע שהסתיימה התפילה הם היו מברכים זה את זה באריכות יתרה. לא מסתפקים רק ב"שנה טובה ומתוקה", אלא ממש מתאמצים. חושבים אילו איחולים האדם שמולי צריך. כמה אומץ ואהבה צריך כדי להיכנס לעומק העומקים שלו ולראות מה באמת חסר לו… רק כשנכנסים ממש פנימה אפשר לראות שמנהל בית הספר המוצלח משווע לקצת יחס מבנו, שהשכנה היפה בוכה בלילות כי לבעלה לא אכפת ממנה, וההם שנראים כאילו לא חסר להם כלום? סוחבים בשקט כבר שנים חובות של מאות אלפים. מה אנחנו בכלל יודעים על אנשים?
רק אחרי שכל אחד סיים לברך את כולם היו הולכים הביתה לאכול תפוח בדבש, להמתיק את הברכות כך שירדו גם בגשמיות…
הברכה, בעומק שלה, היא לא רק איחול לעתיד, "שתהיה בריא". הברכה בתנ"ך היא הרבה מעבר לכך. בגלל זה כל הזמן נאבקים עליה. הברכה היא המהות הפנימית – מי את/ה?
כשבלק מלך מואב מבין שאי אפשר להכניע את עם ישראל, הוא מבקש מבלעם לקלל אותם, כלומר להשפיע על המהות הפנימית הכי עמוקה שלנו. אבל פעם אחר פעם בלעם מנסה לקלל ויוצא מברך. לא בגלל 'טעות מקצועית', לא בגלל חוסר תשומת לב, אלא כי את המהות הפנימית של עם ישראל אי אפשר לשנות – אנחנו דבוקים בטוב, בכל עצמותנו שייכים לצד של הברכה. ולא משנה כמה נברח, נשכח, נתעלם ונרמוס אותה, כמה לפעמים נסתיר אותה עם מעשים רעים שאין להם קשר אלינו, הנשמה שבקרבנו תמשיך להזכיר שוב ושוב: "ויאמר אלוהים אל בלעם: לא תלך עמהם, לא תאור את העם, כי ברוך הוא".
שבת שלום
להצטרפות לסוכריה לשבת: https://chat.whatsapp.com/H4hGYrecFWn2xSpy6uznl1
