בדיחה מספרת על רב שהגיע יום אחד לביקור בכנסת. איך שנכנס הוא ניגש לקירות והתחיל לנשק אותם בהתלהבות. חברי הכנסת הסתכלו עליו כלא מבינים. "אצלנו בבית הכנסת קוראים כל שבת רק פרשה אחת", ענה הרב, "אבל אצלכם – כל יום יש פרשה חדשה!".

ואכן, תורתנו הקדושה מתחלקת ל-53 פרשות, כשכל שבוע קוראים פרשה אחת (ולפעמים שתיים מחוברות). רבי שניאור זלמן מלאדי, מאבות תנועת החסידות, נהג לומר שצריך "לחיות עם הזמן". תלמידיו פירשו שכוונתו היתה שיהודי צריך ללכת עם פרשת השבוע – ללמוד אותה ולמצוא את עצמו ואת חיינו בתוכה.

פרשת השבוע היא הלב, היסוד, הבסיס של לימוד התורה הבסיסי ביותר. ומכיוון שנכתבו עליה כל כך הרבה פירושים, כל אחד יכול למצוא את שחפץ ליבו. ריכזתי לכם כאן כמה המלצות לשנה החדשה; יש עוד המון שלא יכולתי להכניס. אבל עד אז, שתחיו גם אתם עם הזמן, כל אחד עם הסגנון המתאים לו(ה).

המעמיק – "עיונים חדשים בפרשת השבוע" מאת נחמה ליבוביץ

נחמה ליבוביץ' היתה מורה מפורסמת לתנ"ך שהתפרסמה בשיעורים המופלאים שלה. (היא גם היתה אחותו של הפרופסור המפורסם ישעיהו ליבוביץ', שאותה כינתה "אחי הקטן והטיפש"). מדי שבוע היתה שולחת בדואר שיעורים עם קטעי פסוקים, דברי הפרשנים עליהם ומצרפת שאלות מחשבה. מאות תלמידים למדו כך, והיא היתה בודקת את התשובות ומתקנת אותן מדי שבוע! השיעורים טקסטואלים מאוד, ומכוונים להבין מה בעצם כתוב בתורה. לרוב שיעוריה מתמקדים בעיונים ב"קושי" מסוים שעולה מתוך הפסוקים, ואז היא מביאה את דעותיהם של כמה פרשנים. ככה צריך ללמוד תנ"ך.

הקליל – "פעם בשבוע" מאת אהרוני ברנשטיין

פעם בשבוע

גילוי נאות: אהרוני ברנשטיין הוא חבר שלי, ואת הספר הזה אהבתי מהרגע הראשון. הוא כולל תובנות קצרות על כל פרשה ובהן הרבה פלפל, והסגנון קופצני אבל זורם – ממש כמו מחברו.

הנה קטע לדוגמה מפרשת ויצא, על הפסוק שאומר יעקב לה' "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב):

פעם ביקש רבי אחד מחסיד שהתעשר לתרום כסף לעניים. כאשר השתמט החסיד בתירוצים שונים, אמר לו הרבי: "תראה מה הכסף עושה: זגוגית חלון היא שקופה, וכך רואים דרכה אנשים אחרים; אבל אם מורחים עליה קצת כסף, היא נאטמת והופכת למראה. מאותו הרגע, אתה רואה רק את עצמך… "

דמיינו לעצמכם תוספת של עשרה אחוזים למשכורת… אה, איזה חלום מתוק! ועכשיו, חזרו אל המציאות הריאלית ודמיינו קיצוץ של עשרה אחוזים מהמשכורת… אההה, למה מה קרה?!

יעקב אבינו בורח לחו"ל בעקבות תכניות התנקשות בחייו. בדרך הוא נודר שמכל דבר שיקבל מהקדוש ברוך הוא, יפריש מעשר. אנחנו, צאצאיו, ממשיכים בדרכו ומפרישים מעשרות מפירות וירקות וגם "מעשר כספים" – עשרה אחוזים מהמשכורת הולכים לצדקה! אף אחד לא מפחית לנו, כל אדם גובה מעצמו את מס-ההכנסה האישי הזה ותורם אותו לנזקקים.

אגירת נכסים ורכוש רודפת אותנו כל החיים. המרוץ הזה גורם לנו להתרכז בעצמנו, להתנשא על הסובבים אותנו ובעיקר לשכוח את מי שנוהג אחרת לגמרי: את א-לוהים, שמעניק ומעניק ולא לוקח.

הנתינה מכספך הפרטי ומרצונך החופשי משחררת אותך מהפולחן לעגל הזהב. הכסף חוזר להיות אמצעי ולא מטרה ומפסיק לחצוץ בינך לעולם, אתה מצליח לראות אחרים ולא רק מראָה. אתה יודע שנתת קרש הצלה לאנשים במצוקה, חילצת אדם או משפחה, חשפת עוד קצת את צלם א‑לוהים שבקרבך.

האינטלקטואלי – "שיג ושיח" מאת הרב יונתן זקס

הרב זקס כיהן כרבה הראשי של בריטניה, ונחשב לאחד הקולות האינטלקטואלים הצלולים בעולם היהודי. הוא זוכה להערכה עצומה לא רק בקרב יהודים, ורהיטותו והידע העשיר שלו בתחומי רוח רבים הפכו אותו לאחד ההוגים הנערצים בעולם המערבי. פירושו על הפרשה נע "בין תורת ישראל לחכמת המערב, בין פרשנות מסורתית לדרשנות נועזת, בין אהבת האל ואהבת האדם, בין דבר ה' הנצחי לאתגרי השעה, בין מקרא ומדרש ופילוסופיה ותרבות ומדע – מלאכת מחשבת של חידושי תורה".

קטע לדוגמה מפרשת וירא, על "היהודי האמביוולנטי":

אין בלשון המקרא מילה שמובנה אמביוולנטיות. הקרובה ביותר היא שאלתו של אליהו לעובדי הבעל הישראלים "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" (מלכים א' יח, א). אין מילה – אבל יש ניגון. זהו הטעם הנדיר ששמו שלשלת.

נגינת השלשלת מיוחדת במינה: היא עולה ויורדת וחוזר חלילה, כגל סינוס, כאילו הקורא נדבק למילה ומתקשה לעבור לבאה אחריה. סימנה הגרפי של השלשלת ממחיש זאת אף הוא: קו זיגזג אנכי דמוי ברק. רבי יוסף אבן כספי, פרשן בן המאה השש-עשרה, עמד על טיבו הרעיוני: מצב פסיכולוגי של אי-ודאות וחוסר החלטיות. הוא משדר הקפאת תנועה, כפי שקורה לאדם הקרוע בקונפליקט פנימי; המלט, במונולוג "להיות או לא להיות", תיאר זאת כמצב שבו "הַצֶּבַע הַטִּבְעִי שֶׁל הַחְלָטָה / נֶחְפֶּה-נֶחֱלֶה בְּחִוָּרוֹן שֶׁל עֶצֶב". השלשלת היא המוזיקה של האמביוולנטיות.

טעם-המקרא הנדיר מופיע בספר בראשית שלוש פעמים, ובכל אחת מהן הוא מציין משבר קיומי. גיבור הסיפור נדרש לקבל הכרעה שכל עתידו תלוי בה, ואינו מצליח. הוא שסוע בין שתי חלופות, שתיהן בעלות כוח משיכה רב. הוא חייב לפתור את הדילמה באחת מן הדרכים, אך כל אחת מהן תאלץ אותו לוותר על פיתוי עז או על שאיפה חשובה. אלה הם רגעים של דרמה נפשית.
(להמשך הקריאה)

הרוחני – "שולחן שבת" מאת הרבי מלובביץ'

שולחן שבת סט ה

את הרבי מלובביץ' אין צורך להציג: גדול המנהיגים היהודים בדור שאחרי השואה, ובלי ספק אחד המשפיעים בכל הדורות. הרבי לא היה רק אישיות גדולה שדאגה לכל יהודי; הוא היה גם תלמיד חכם עצום, שחידושיו לתורה האירו את האור הרוחני ששוכן בתורה. מדי שבת היה נושא דרשה שנמשכה כמה שעות, ומרביתה שוכתבה מתוך הזכרון של צוות חסידים ששיננו אותה בעל פה, בגלל קדושת השבת. מאוחר יותר היא נערכה ונכנסה לאחד ממאות הכרכים של תורתו (שעדיין לא כולם ראו אור…). הסדרה המפורסמת ביותר נקראת "ליקוטי שיחות", והיא כוללת 39 כרכים. חמשת הכרכים של "שולחן שבת" כוללים תקציר של שיחות אלה בשפה מונגשת ומובנת, והם מלאים רעיונות, חידושים והארות על תכלית האדם, משמעות החיים והשליחות הגדולה שבלהיות יהודי.

טעימה מתוך הספר:

המאמר האלוקי הראשון, לאחר בריאת השמים והארץ, הוא: "ויאמר אלוקים יהי אור". נשאלת השאלה: הלוא האור נועד כדי שהברואים – האדם, בעלי-החיים והצמחים – ייהנו ממנו. כל עוד אין בעולם יצורים חיים, אין צורך באור; מדוע אפוא נברא האור ביום הראשון, והרי הברואים הראשונים שיכולים ליהנות ממנו (הצמחים) נבראו רק ביום השלישי?

יתר על כן: חז"ל אומרים, שהאור שנברא ביום הראשון נגנז לצדיקים לעתיד לבוא. והלוא כל עניינו של האור הוא להאיר, ואם נגנז – לשם מה בכלל נברא? בזוהר גם נאמר ש'אור' בגימטרייה 'רז'. ואף דבר זה דורש הסבר, שהרי אור ורז הם שני הפכים – אור עניינו להאיר ולגלות, ואילו רז הוא סוד שצריך לכסותו ולהסתירו. להמשך…

(השיחות זמינות חינם גם באתר הזה, אבל כדי שתוכלו לקרוא אותן בשולחן השבת כדאי לרכוש את הספר…)

קצר ולעניין – "נקודת פתיחה" מאת הרב אמנון בזק

נקודת פתיחה - אמנון בזקהרב בזק הוא רב בישיבת "הר עציון" (המכונה "ישיבת הגוש") ומורה לתנ"ך. והוא ניחן בכשרון מיוחד לקריאת פשוטה של תורה מתוך הפסוקים. קריאת השיחות שלו לפעמים יכולה לתסכל: הוא מגלה דיוקים כל כך רבי משמעות שתמיד היו שם מול העיניים ופשוט לא ראינו… הספר כולל מאות עיונים קצרים בפשוטן של פרשות השבוע, כשבעה עיונים בכל פרשה, הפותחים צוהר להבנה מהירה של כל אחת מן הפרשות ומהווים נקודת פתיחה לדיונים רלוונטיים ובעלי משמעות סביב רעיון מרכזי אחד בכל עיון.

טעימה מתוך הספר:

סיפורם של קין והבל פותח, למעשה, את תולדות האנושות בעולם לאחר הגירוש מגן העדן. סיפור זה מעורר שאלות רבות: מדוע לא שעה ה' אל מנחתו של קין? מדוע תגובת ה' הביאה את קין להרוג את אחיו הבל? מה הסיבה שהאנושות בסופו של דבר המשיכה דווקא דרך שת, הבן השלישי של אדם וחוה?

בשאלות אלו דנו רבים, גם באתרא קדישא הדין. עם זאת, דומה שעדיין יש מקום להוסיף ביאור לפרשה כולה. פרשת קין והבל פותחת, לכאורה, בהשוואה בין שני האחים. נדמה שעובדה זו היא העומדת בבסיס ההפתעה הנוצרת, כאשר ההשוואה מופרת באופן בלתי צפוי: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה': וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה: וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה': וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה…" (בראשית ד', א'-ה')

האזכורים של קין והבל בפסקה זו, הם במבנה כפול של קין-הבל-הבל-קין, בו מזכירה התורה את שמות השניים באופן שווה. זאת, עד לפסוק ה', בו מופר האיזון. הפתעה זו מתעצמת בעקבות העובדה, שעד לשלב שבו ה' שעה דווקא למנחתו של הבל ולא של קין, התמונה לכאורה הייתה הפוכה. הפסוקים, כך נראה, הדגישו דווקא את מעלתו של קין על פני הבל, ובשני הקשרים.

ההקשר הראשון הוא תיאור לידתם של קין והבל. בלידתו של הבל נאמר: "וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל…" (שם ב'), ובתיאור הלידה של הבל, בניגוד ללידת קין, לא מובא הסבר למהות השם. גם משמעותו של השם 'הבל' נשמעת כמעידה על חולשה, על דבר חולף. ההקשר השני הוא תיאור הקרבנת הקרבנות בפועל על ידי שניהם. גם שם, נאמר "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא" (שם ד').

מדוע, אם כן, לא שעה ה' למנחתו של קין? בפשטות, ההבדל בין האחים טמון בעובדה שבעוד שקין הביא "מִפְּרִי הָאֲדָמָה", הבל הביא מנחה משובחת יותר, "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן" (שם). עם זאת, עדיין אין בכך כדי להסביר מדוע בשל כך אין ה' מקבל את מנחתו של קין, כשלמעשה הוא היה הראשון להביא מנחה ל-ה'. לאור זאת ניתן להציע, שההבדל המהותי בין קין והבל היה בשאלה מאיזה כיוון באה הנתינה. (להמשך)

הנשי – "פרשה ואישה" מאת הרבנית ימימה מזרחי

פרשה ואישה הרבנית ימימה מזרחי

"ומי בא עכשיו בשערי ביתך?

במתן תורה, מתאר המדרש מלך המשיא את בתו לאדם אחד ובחתונה הוא אומר לו: "איני יכול להיפרד ממנה! בנה לי חדר אחד בביתכם – ואגור עמכם" (שמות רבה, תרומה ל"ג א).

כך, מדי שבוע, כשאת מכניסה את התורה הביתה, נכנס איתה, מבלי ששמת לב, גם אבא…ולכן את יכולה בכל עת לשאול אותם "מה עושים עכשיו?" ולקבל תשובה. זמינים תמיד, מדויקים תמיד, מכבדים ומשמחים תמיד, יעמדו לצדך אבא, והאיגרת השבועית שהוא כתב לך – פרשת השבוע שלך…והיא? מבקשת רק דבר אחד תמורת כל הטוב והתובנות: "אל תשאירי אותי אורחת לא קרואה – תקראי בי! כל כך הרבה יש לי לבשר לך!"

המטלטל – "חיי עולם"  מאת הרב עדין שטיינזלץ

הרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל), מחבר התלמוד והחומש המבואר, איש חינוך דגול, זוכה פרס ישראל. ספר השיחות שלו, שנערך על ידי תלמידיו, מיועד אולי למי שמכיר כבר את הפרשנות הקלאסית על התורה ומבקש לקבל תוספת שנינות חדה. שיחותיו מאופיינות בלמדנות שובבה אך שוברת מוסכמות, שמבקשת לפתוח את נקודת הלב מהמקום הכי תובעני ובלתי מתחנף.

טעימה מהספר:

״פעם היו כותבים בשערי מסכתות התלמוד, מחמת הצנזורה, כתובת כזו: ״כל מה שכתוב כאן על גויים — אין הכוונה לגויים של היום, אלא לגויים שהיו בעבר״. גם בדורנו יש כתובת כזו בשערי הספרים, כתובת בלתי נראית, ״כל מה שכתוב כאן על יהודים — אין הכוונה ליהודים של היום, הכוונה ליהודים שהיו בזמנים אחרים״, ולכן אפשר לשבת וללמוד חומש גמרא, ספרי מוסר או ספרי יראה — והכל בסדר גמור. כל מה שנאמר הרי לא מתייחס אלינו או לדור שלנו אלא לאנשים אחרים, ואל זמנים אחרים. צריך למחוק מאותם דפי הקדמה בלתי־נראים את התפיסה הזו שהדברים מדברים על מישהו אחר, על ה״הם״, על ה״אלה״, על האחרים — העיקר שלא עלינו. בין שמדובר בחומש, בין שמדובר בספרי יראה ובין שמדובר בגמרא — הכתובת צריכה להיות הפוכה, ״כל מה שנאמר כאן — מדבר רק עלי, הכל נכתב בשבילי והכל מחייב אותי, קודם כל הדברים מתייחסים אלי״. (מתוך שיחה שבעל פה)

אבל לפני הכל ואחרי הכל

אולי לפני שאתם רצים לקרוא על החומש, תנסו לקרוא את החומש? כן, ממש לקרוא את הפסוקים. רק קחו בחשבון את פירושם של חז"ל: "'וזאת התורה אשר שם משה' – זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". התורה מביאה חיים לעולם, אבל כשלומדים אותה בלי להיות מחובר למקור התורה ולמסורת שאותה קיבלנו, ורק מנסים להבין "לפי הלב", איך שבא לנו – היא עלולה להיעשות סם המוות. פירוש הדבר שהיא תיקח אותנו לכיוונים שגויים ומטעים, שבמקום לבנות את העולם – עלולים להחריב את מה שכבר בנינו.

אז קנו לכם חומש עם פירוש רש"י, תכינו כוס קפה ותקראו. ושתהיה לכם שבת שלום!

Print Friendly, PDF & Email