ככותב, אני יודע כמה זה מתסכל שהרבה אנשים קוראים את מה שאתה כותב, אבל אתה לא יודע מזה. זמר ושחקן תאטרון מקבל פידבק ישיר מהקהל, שחקן קולנוע מזהים ברחוב. וסופר? גם הספר שלך רב מכר, הסיכוי שמישהו יזהה אותך ויגיד 'ממש נהניתי' הוא קטן. לכן אני משתדל לשלוח מייל או להתקשר לכותב שאהבתי את עבודתו ולומר לו לא רק מה אהבתי אלא גם למה.
מתי פרידמן הוא אחד מהכותבים האלה. כי הספר הזה לא רק מרתק, אלא גם כתוב טוב, מדויק, מרגש אפילו. ניכר שהושקע בו זמן רב במחשבה, עריכה וליטוש. משהו שרק אנשי מקצוע יודעים להעריך כמה עשרות שעות עבודה סיזיפיות הוא דורש.
זה ספר היסטורי על גיבורי מלחמת העצמאות. גיבורים – טוב, לא ממש. בדרך להיות גיבורים. מרגלים חסרי ידע בריגול, שעברו הכשרה בסיסית והיו הראשונים לפתח את תו"ל ההסתערות המלא. כלומר, חיים בכיסוי גמור של ערבי מוסלמי. אלה שהקדימו את אלי כהן ז"ל.
הסיפור מתמקד בארבע דמויות שחצו את הגבול בתחילת 1948 וחיו במשך יותר משנה בביירות תחת זהות ערבית. הם עזבו את ישראל כשהיא עוד הייתה פלסטינה, וחזרו למדינה עם צבא שכבר לא צריך להבריח עולים במחתרת. אבל התקופה הזו הייתה מרתקת, עם חיים משותפים ולא פעם אפורים, עם געגוע עז למשפחה ובעיקר רצון למצוא בית. פרידמן מתאר היטב את הבלבול והדילמה שלהם – מה אנחנו יותר, ערבים או יהודים? ישראלים או סורים, מצרים, לבנונים? אנשים שרועים בין זהויות, בתקופה שבה לא פשוט להיות ערבי-יהודי בישראל הציונית האשכנזית. (ראו גם את הסיכום על רוח קדים של הלל).
קראתי לפני כמה שנים את הספר הראשון של פרידמן, הכתר, שמספר על החיפוש אחר מה שנשאר מכתר ארם צובא. הוא היה מעניין אבל ארוך מדי, ואילו הספר הנוכחי מרגיש לי מדויק יותר. הסיפורים האישיים של גיבוריו מתחברים לסיפור הכללי של מלחמת העצמאות, שכמה שאני קורא עליה יותר אני רק מרותק יותר לתקופה הזו.
מה לקחתי איתי? את מורכבות החיים של עולי ארצות האסלאם בארץ. את התיאור היפה של חיפה בתקופת המנדט. את האנקדוטות מעבר לגבול, את חילוקי הדעות ואת דמותו הבלתי נשכחת של יצחק ששון, שיושב במטבח ומספר רק את מה שמותר.
דרור יהב
