ספר דברים נפתח במילים די בנאליות: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף, בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב". לכאורה, נ.צ מדויק למי שרוצה להבין בדיוק היכן דיבר.
אבל חז"ל מגלים לנו שהיתה כאן דרמה נסתרת. שהרי חיפשנו בכל המקרא ולא מצאנו מקומות עם שמות כמו תופל ולבן ודי זהב. מכאן אתה למד שלא סימני זיהוי גאוגרפים יש כאן אלא מראי מקום שרומזים לכל העבירות והחטאים של בני ישראל במדבר: "לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל" (רש"י עפ"י המדרש).
משה לא אמר את הביקורת שלו בצורה מפורשת כדי לא לפגוע בכבודם של ישראל, לא רצה לחשוף את קלונם ברבים.
כמה כיף לתת ביקורת. אבל אוי, כמה צריך ללמוד ממשה…
קודם כל, את התוכחות הוא שומר לסוף ימיו. למה? כי כשאומרים ביקורת ואז עומדים קרוב קרוב כדי לראות אם כבר שינו בהתאם למה שאמרנו, אי אפשר להשתנות באמת. זה רק יוצר אנטי. השינוי צריך לבוא מבפנים, אחרי שמפנימים את המסר לאט ומתוך הזדהות. לכן, כשכבר נותנים ביקורת – צריך לדעת מתי להיעלם…
שנית, משה לא אומר שום דבר במפורש. רק מרמז: "די זהב". (עגל הזהב), תופל (התלונות על המן התפל), ים סוף (הבכיה של העם על ים סוף). הוא משאיר להם להבין לבד, כן כן, לא לא, שאף אחד חלילה לא ייפגע וייעלב מאמירה בוטה מדי. החכמה בביקורת היא שגם אם אומרים אותה מול כולם, רק מי שחטא מבין שהתכוונו אליו, ואילו לשאר זה נשמע כמו עוד מוסר כללי.
ושלישית, היינו מצפים שעם כל התנאים לביקורת 'נכונה', משה יוותר. הכי קל לא להגיד כלום, רק להיות נחמד לכולם ולומר מילות מעצימות ומחזקות שיגרמו להם להרגיש הכי הכי ובעצם ישאירו אותם תקועים במקום. אבל למרות שזה לא נוח ולא הכי נעים, משה הוא המנהיג שלנו. הוא לא ויתר על מה שיש לו להגיד, כי הוא יודע מי אנחנו באמת, יודע שיש שם משהו גדול שצריך להתגלות, ודורש מהם להפסיק לוותר לעצמם ולצאת מ'אזור הנוחות'.
ביום ראשון נציין את תשעה באב (נדחה משבת). "לא חרבה ירושלים אלא בגלל שנאת חינם", ואם נתחיל מלתקן את חוש הביקורת בדרכו של משה, לא תהיה התחלה יפה מזו.
שבת שלום!
לעילוי נשמת הבחור דביר שורק, ה' יקום דמו. "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך".
