בגמרא מופיעה מחלוקת מעניינת בין בית שמאי לבית הלל לגבי הדרך שבה צריך להדליק את נרות חנוכה. אפשר ללמוד ממנה דבר גדול על הקצב הנכון לחיים.
בית שמאי סבורים ש"פוחת והולך". לשיטתם, ביום הראשון מדליקים את כל שמונת הנרות, ואז בכל יום מפחיתים נר אחד, עד שמגיעים ביום האחרון של חנוכה לכך שמדליקים נר אחד בלבד.
בית הלל, לעומת זאת, אומרים "מוסיף והולך" – מדליקים ביום הראשון נר אחד, ביום השני שני נרות וכן הלאה, עד שמדליקים ביום השמיני של חנוכה את כל החנוכיה.
מה שורש המחלוקת, ואיך היא קשורה אלינו?
צורת ההסתכלות של בית שמאי היא על מה שיש "בכוח", כלומר "מה יכול להיות". ביום הראשון של החג, כל השמחה של שמונת הימים כבר קיימת בפוטנציאל. חיכינו, התכוננו, התורים לסופגניות כבר מתארכים עד הכביש. כולם מתרגשים שסוף סוף הגיע החג, ואף מברכים 'שהחיינו' על המצווה שהתחדשה. לכן מתחילים בכל הכוח. אלא שככל שחולף הזמן, ההתלהבות וההתרגשות הולכות ופוחתות, ואיתן גם הנרות. ככל שעוברים הימים כבר התרגלנו לחג, ואולי אף מאסנו בו. הדלקת הנרות לא מחדשת יותר מדי, הספירה לאחור הולכת ומתקדמת, והחיים בכלל נראים לא משהו…
בית הלל מסתכלים על התכל'ס, על מה שיש בפועל. נכון שכולם שמחים ביום הראשון של חנוכה, אבל עם כל הכבוד לתורים של רולדין, הם הולכים להיות פה עוד לפחות שבוע (ובינינו, הם התחילו למכור סופגניות יום אחרי שמחת תורה). לכן, אומרים בית הלל, מדובר במשהו אחר לחלוטין. ביום הראשון אנחנו מדליקים נר אחד בלבד כי בתוך החושך והקושי שבאנו ממנו, זה כל מה שאנחנו מסוגלים. ביום השני, נוסיף עוד נר (להלכה מספיק להדליק רק נר אחד בכל אחד מהימים, והמחלוקת שלהם נוגעת לאלו ש"מהדרים" במצווה). ביום השלישי – עוד נר, עוד משהו קטן, עד שבלי לשים לב, לאט לאט נגיע לחנוכיה זוהרת ומאירה בכל שמונת הנרות.
מה אפשר לקחת מזה?
לפעמים אדם עומד מול חנוכיית חייו ושואל את עצמו: 'איך אני הולך לעשות את זה? יש פה כל כך הרבה שמן למלא, אין סיכוי שאוכל להדליק את הכל'. זה יכול להיות פרויקט חדש, זוגיות או התקדמות רוחנית. בית שמאי מכוונים אותנו להתחיל בכל הכוח, להיכנס בשיא המרץ וההתלהבות. יש בכך תנועה עצומה של אנרגיה שמעניקה כוחות אדירים. אלא שקשה מאוד לרוץ ספרינט לאורך זמן, ומי שנותן את הכל כבר בהתחלה – מתעייף. השיטה של בית שמאי מכניסה אותנו לחנוכה מיד, אבל מוציאה אותנו ממנו דלים וריקים, עם נר אחד בלבד.
בית הלל מלמדים אותנו משהו אחר לגמרי – להיות "מוסיף והולך".
"כל אחד הוא אור קטן", שרים הילדים, אבל מי לא רוצה להיות ישר אור גדול? יש כאן סוד גדול, סוד ה"אור הקטן" – מעשה אחד קטן שלקחנו על עצמנו ודבקנו בו עד שהוא הופך להיות האור שלנו. שאל את עצמך כל יום, מה אני יכול לעשות שלא עשיתי אתמול?
וכך גם בעבודת ה': תוסיף כל יום משהו קטן: ברכה, מצווה, כוונה אחת בתפילה, לימוד קטן, חסד פצפון. כי כד קטן, מלא שמן, יכול להאיר שמונה ימים.
והלכה כבית הלל.
