בגמרא מופיעה מחלוקת מעניינת בין בית שמאי לבית הלל בהקשר של הדרך שבה צריך להדליק את נרות חנוכה, שאפשר ללמוד ממנו דבר גדול על הקצב הנכון לחיים.
בית שמאי סבורים ש"פוחת והולך". לשיטתם, ביום הראשון מדליקים את כל שמונת הנרות, ואז בכל יום מפחיתים נר אחד, עד שמגיעים ביום האחרון של חנוכה למצב בו מדליקים נר אחד בלבד.
בית הלל, לעומת זאת, אומרים "מוסיף והולך", וכך אנו נוהגים – מדליקים ביום הראשון נר אחד, ביום השני שני נרות וכן הלאה, עד שמדליקים ביום השמיני של חנוכה את כל החנוכיה.

מה שורש המחלוקת, ואיך היא קשורה אלינו?
הרבי מלובביץ' הסביר שצורת ההסתכלות של בית שמאי היא על מה שיש "בכוח", כלומר "מה יכול להיות". ביום הראשון של החג, כל השמחה של שמונת הימים כבר קיימת בפוטנציאל. חיכינו, התכוננו, התורים ברולדין כבר מגיעים עד הכביש. כולם שמחים שסוף סוף הגיע החג, ואף מברכים 'שהחיינו' על המצווה שהתחדשה. נשארו לנו עוד שמונה ימים לשמוח, ולכן מתחילים בכל הכוח. אלא שלפי בית שמאי, ככל שחולף הזמן, ההתלהבות וההתרגשות הולכות ופוחתות וכך גם הנרות. כשמגיעים ליום האחרון, אנחנו כבר די רגילים לחנוכה. הדלקת הנרות לא מחדשת לנו יותר מדי, לא נשארו לנו עוד ימים לשמוח, ולכן מדליקים רק נר אחד.

בית הלל מסתכלים על הת'כלס, על מה שיש בפועל. נכון שכולם שמחים אבל עם כל הכבוד לתורים של רולדין, הם הולכים להיות פה עוד לפחות שבוע (ובינינו, הם כבר התחילו למכור סופגניות יום אחרי שמחת תורה. בדוק, מניסיון). ולכן בית הלל אומרים דבר אחר לחלוטין. ביום הראשון אנחנו מדליקים נר אחד בלבד, כי בתוך החושך והקושי, זה מה שאנחנו מסוגלים. ביום השני, אם נוכל – נוסיף עוד נר (להלכה מספיק להדליק רק נר אחד בכל אחד מהימים, והמחלוקת שלהם נוגעת לאלו ש"מהדרים" במצווה). וביום השלישי – עוד נר, עוד משהו קטן, עד שבלי לשים לב, מהדלקה של נר ועוד נר, נגיע לחנוכיה זוהרת ומאירה בכל שמונת הנרות.

מה אני לוקח מזה?

לפעמים אדם עומד מול חנוכיה ריקה ושואל את עצמו: 'איך אני הולך לעשות את זה? יש פה כל כך הרבה שמן למלא, אין סיכוי שאוכל להדליק את הכל'. בית שמאי מכוונים אותנו להתחיל בכל הכוח, להיכנס למצוות ולקדושה בשיא ההתלהבות. אבל הבעיה היא שקשה מאוד לרוץ ספרינט לאורך זמן, ולאחר זמן מה – מתעייפים. השיטה של בית שמאי מכניסה אותנו לחנוכה מיד, אבל מוציאה אותנו ממנו דלים וריקים, עם נר אחד בלבד. בית הלל מלמדים אותנו משהו אחר לגמרי – להיות "מוסיף והולך".

"כל אחד הוא אור קטן", שרים הילדים, אבל מי לא רוצה להיות ישר אור גדול? איננו מבינים איזה סוד יש כאן, סוד ה"אור הקטן" – מעשה אחד קטן שלקחנו על עצמנו ודבקנו בו עד שהוא הופך להיות האור שלנו. שאל את עצמך כל יום, מה אני יכול לעשות שלא עשיתי אתמול? רק משהו קטן: תוסיף איזו ברכה או תפילה, תלמד משהו קטן, תאמץ חסד פצפון. כי כד קטן, מלא שמן, יכול להאיר שמונה ימים.

והלכה כבית הלל.

Print Friendly, PDF & Email