כילד אהבתי מאוד ללכת לשבוע הספר בתל אביב. זה היה אצלנו אירוע משפחתי: נסענו יחד לכיכר מלכי ישראל, הסתובבנו בין הדוכנים, הרחנו את הספרים, עיינו בכריכה האחורית של מה שמשך את העין למרות שאין סיכוי שנקנה אותו, מיששנו את הכריכה ביד. אהבתי להיות שם, מוקף בעשרות אלפי ספרים, והם הרגיעו וחיבקו אותי כמו אמבטיה חמה. להיות עטוף בכל כך הרבה מילים חכמות, היש משהו מתוק מזה? אמא היתה מרשה לי לקנות כמה ספרים, והייתי חוזר הביתה מאושר עם כל השקיות. מאז ומעולם, ספרים היו השופינג שלי.
בשנים האחרונות אני כבר לא הולך. המילים "שבוע הספר" עדיין מרטיטות לי את הלב, אבל בפעמים שכן הלכתי נתקפתי דכאון, ולא רק בגלל המסחריות והרדידות ששוק הספרים הישראלי של היום מציע. לקח לי זמן לעלות על התחושה הזאת, איך היא לופתת אותי באיטיות מתחת לרגליים, ואיך שזה אוכל אותי עד קצות הציפורניים. להיות אפס.
למה אפס? כשאתה ילד, שפע אפשרויות אינסופי כמעט עומד לפניך. "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?", ואתה יכול לענות כל דבר ואולי הוא יהיה נכון. כל האפשרויות פתוחות, העולם רחב. כמו תאי גזע שעדיין לא החליטו אם הם רוצים להיות עין או טחול, כך הייתי מסתובב לי שם, מלקט ומריח את כל העולמות שפתוחים בפניי. הספרים הם חלון הצצה ליקום אחר, עם שפה משלו ודימויים משלו ומחשבות חדשות שמרחיבות ומעוררות את המיינד, ובעיקר – סיפורים טובים שעדיין לא שמעתי. כל הכיוונים היו פתוחים לפני, וזה היה מקום מצוין להתחיל בו.
שבוע הספר בתל אביב
והנה, ככל שהתבגרתי, התחלתי להבין שהאפשרויות הולכות ומצטמצמות. וככל שהן הצטמצמו והזמן התחיל להיות סופי ומגביל, הבנתי גם שלעולם לא אצליח לקרוא אפילו מאית מכמות הספרים שמוכרים בכיכר, שהם רק חלק קטן מכל הספרים שהתפרסמו בעברית בשנים האחרונות, שהם אחוז אפסי מבין כל הספרים שישנם. ואחרי ששעות הרבה הסתובבתי בין הדוכנים, הייתי יוצא לרוב בידיים ריקות, נבוך ושפוף. והמועקה, הו, המועקה.
"אני אפס, אוהווווווו"
בעיני יש קשר חזק בין תחושת האפסיות הזו ובין האמונה. כל מי שהרגיש פעם אחת בחיים שהוא כלום יודע שזו חוויה דתית ממדרגה ראשונה. יש מי שהרגיש אותה מול נופים עצומים, בעקבות צפייה בחלל או ביקור בפלנטריום (מכיר אחד כזה), יש מי שמחשבות על הנצח עושות לו את זה ויש מי שמגיע לזה דרך התבוננות בתחכום הבלתי-נתפס של הגוף.
הרבה דרכים יש להגיע לתחושת אפסיות, וכשהיא באה – היא כה צורבת. אני לא אדם ציורי ברגשות, לא תשמעו אותי אומר "השמחה געשה בי מתחת ללבלב" ובדרך כלל קשה לי להבין איפה אני מרגיש את מה, אבל כשהחיך שלי שורף אני יודע שזאת היא. ההבנה שאתה אפילו לא גרגיר אבק בעולם, שאיש לא יזכור אותך אחרי לכתך, שהחיים תמיד יהיו קצרים מדי, שהקיום שלך זמני כל כך, שבעוד לא הרבה שנים כל מה שיישאר ממך יהיה במקרה הטוב חתיכת אבן עם שם ותאריך.
פעם שמעתי שיעור של הרב ראובן פיירמן שעשה ניסוי: הוא שאל כמה תלמידים יודעים לומר את שם הסבא-רבא והסבתא-רבא שלהם. המוצלחים הכירו שלושה, אולי ארבעה שמות, אבל כמעט אף אחד לא ידע עליהם פרטים כמו איפה הם גרו, במה עבדו, איך חיו. ואז הרב אמר להם: שימו לב, אתם הנינים שלהם. זה לא מרחק כל כך גדול – אולי 80 שנה, ואתם אפילו לא יודעים את השמות שלהם! אז אם הנינים שלך לא זוכרים אותך, למה שאחרים יזכרו?…
סליחה אם זה נשמע קצת מדכא, אבל זו האמת. ובעיני זו נקודת פתיחה טובה להתחיל לדבר על אמונה. כי אי אפשר להתחיל לדבר עליה באמת עד שלא הרגשת את הנצח, את הקוסמוס, את החוויה של האינסוף ולו לרגע אחד. כי האמונה (ואשתי מתעקשת שאכתוב, "והאמת"), היא ההבנה שיש שם משהו אינסופי, שהיה הווה ויהיה, שמהווה את הבריאה ואם נוציא אותו נישאר עם כלום אחד גדול – בעצם, אפילו כלום לא יהיה. והשאלה הבאה, שלפחות אצלי עדיין מתעוררת כמעט כל יום, היא איך אני מתחבר ומתקרב אל האינסוף הזה.
הפוסט הזה פותח סדרה חדשה בנושא אמונה. אל תדאגו, לא תהיה פה הטפה, נסיון לשכנע או שטיפת מוח. מקוה שכבר הבנתם שאני לא כזה. מה שכן תמצאו יהיה מחשבות וכיוונים על מושג האמונה, שכמה שנדמה לנו שאנחנו מבינים אותה, בעצם אין לנו מושג על מה אנחנו מדברים.
(התמונה למעלה – של אלעזר אמתי)
