קורא את הביוגרפיה של פרופ' ראובן פוירשטיין, "אבי הפוטנציאל האנושי", מאת בנו ר' רפאל פוירשטיין.
וואו איזה בן אדם. איזה כוחות נפש לפעול נגד כל העולם מתוך אמונה ביכולת האנושית להגיע לשיאים שאף אחד לא מאמין שהם אפשריים.
קטע אחד תפס אותי בהקשר שמעסיק אותי:
פוירשטיין האב עבד בתחילת שנות ה-50' כמחנך ילדים שהוגדרו "קשים": ילדי שארית הפליטה מאירופה וילדי המלאח' (הרובע היהודי במרוקו), שלא זכו לקבל חינוך כלל. את כולם עמדו לשלוח לבתי ספר לחינוך מיוחד כ"מפגרים" לאחר עלייתם ארצה.
פוירשטיין נשלח לחו"ל ועבד איתם. כך הוא פיתח את שיטתו המפורסמת שדוגלת לא במדידה של היכולות הקיימות (כמו במבחן IQ וכו'), אלא ביכולת של הילד לפתח את הפוטנציאל האנושי הטמון בו.
כשעבד עם ילדי צפון אפריקה הבחין שהמדריכים, אנשי תנועת העבודה והשומר הצעיר, עשו הכל כדי לנתק את הילדים מאמונתם. אחד המדריכים קבר באדמה את התפילין של אחד הנערים, וכן מנעו מהם אוכל כשר ואורח חיים דתי. פוירשטיין היה מגניב למחנה אוכל כשר וסידורים מתחת לאפם של הצוות החינוכי. כבר אז הוא היה מודע לנזק החינוכי הכביר שייגרם לדור שלם שינותק ממורשתו.
כפי שכותב בספר בנו (עמ' 140), "בשבילו המהות של ההתפתחות האנושית היא מה שהוא כינה 'העברה תרבותית'. המהות האנושית נעוצה ביכולת ובצורך הפנימי של האדם להעביר את ערכיו, אמונותיו וצורת חשיבתו לדורות הבאים…. הוא טען אז, והמשיך לטעון עד יומו האחרון, שהילדים שינותקו ממורשת בית אבא שלהם (וללא קשר לאמונתו האישית) ייפגעו קוגנטיבית, כיוון שמה שקיבלו מבית-אבא איננו רק תכנים אלא גם תהליכים".
הילדים הללו קיבלו בבית לא רק כללי התנהגות ואמונות אלא גם אסטרטגיות למידה וחשיבה, זהות עצמית. כך הם פיתחו אישיות בעלת שורשים רוחניים וערכיים מוצקים וגם חכמה לא קטנה. במבדקים שלו פוירשטיין גילה שיש להם חכמה פוטנציאלית גבוהה יותר מתלמידים שלמדו במערכת חינוך מסודרת. אבל מרגע שנמחקה זהותם הדתית, נשטפו גם כל אלה.
שני דברים התעוררו אצלי בעקבות קריאת הדברים.
א. חשבתי על כל אותם אנשים שנותקו ממורשתם בכוח בשנות קום המדינה בשל האידיאולוגיה השלטת באותם ימים. אינני שופט כרגע איש, זה גם לא יעזור. אך העובדה שהרבה מאוד יהודים מרגישים מנוכרים למורשתם הדתית, התרבותית, ההיסטורית, היא תוצאה ישירה של ההתנהגות הזו. והמחיר כבד, כי הרבה יותר קשה ליצור מחדש חיבור אותנטי למסורת מאשר למחוק אותו.
ב. גם כשחוזרים למסורת צריך לעשות זאת באופן שאינו מנתק את הכבלים שנרכשו בבית-אבא. אני רואה לפעמים חוזרים בתשובה שבורחים מחייהם הקודמים וליבי נצבט. בתרבות היהודית ישנו מושג "גירסא דינקותא", אותו חינוך שהוטמע בנו מילדות. אצל אנשים דתיים זה יכול להיות משנה, גמרא, סיפורי פרשת השבוע שספגו בגן, ואצל מי שלא זה יכול להיות תכנית טלוויזיה, ספרים וסרטים, משחקי ילדות, סלנג ועוד. (אני למשל זוכר עד היום את הגששים בעל פה, הלוואי שהייתי זוכר ככה משניות).
כל אלה הם חלק בלתי נפרד מאישיותנו, ואי אפשר להתכחש להם. לחוזרים בתשובה יש "דמות חדשה" שהם רוצים להידמות לה, אך המחיר עלול להיות כבד כי זה לא אותנטי.
"אז מה נשאר להעמיס אחרי שלא העמסנו את מה שהיינו צריכים להעמיס ולא העמסנו?"
אני חושב שיש בזה גם פגם באמונה. שהרי אם ה' הוא אינסוף, כל יכול, ו"הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים", אז גם זה רצון השם שאגדל בתרבות ובמשפחה הזו. מי שמאמין באמת יודע שאין מקריות, ושה' יתברך הוביל אותי דווקא לשם כי יש לי בירור ותיקון במקום הזה.
אני חושב שבגלל זה טוב שלחוזרים בתשובה תהיה סביבה או קהילה משל עצמם, כי רק שם הם יכולים להרגיש בנוח עם מי שהם. השתתפתי פעם בהתוועדות חברים מוסיקלית, ואיני יכול לשכוח את הדמעות שעלו בעיני אחד המשתתפים, קיבוצניק לשעבר, כששרו את "הולך נגד הרוח" של שלום חנוך. זה הרגיש כאילו הוא ב"ונתנה תוקף" באמצע תפילת יום כיפור. למה זה כל כך נגע בו? כי זה מי שהוא, ולא צריך למחוק את זה בכוח כמו שניסו לעשות לילדי צפון אפריקה בשנות ה-50'. לפחות לא את מה שאין בו בעיה של צניעות, שפה גסה וכו'.
לא צריך להסתיר. ככה ה' רצה אותנו – עם מרקו, פלטפוס, רחוב סומסום, צבי הנינג'ה, לבאן מרסר, ג'מצ'י לשלוש ועוד כמה (שמה אני נעצרתי, לא יודע מה הדור הצעיר כבר צרך…)
שנזכה לעבוד את ה' במלואנו, עם כל הכוח והחיות. אמן!
