כל מי שמתחיל(ה) קצת להתחזק, ומעז פתאום לשים משהו על הראש, או לברך לפני הביס, או להדליק נרות בשבת, או סתם להגיד "שמעתי שרבנו אמר…" אפילו בלי לדעת מה הוא אמר, או נוסע לאומן, או אומר "ברוך השם", או מפסיק לנסוע ביום טוב, וכן על זה הדרך – שומע את השאלה הזאתL "לאן זה יגיע?".
כולם שואלים אותה: ההורים, והחברים, והחברים מהעבודה, השכנים של ההורים, והמורה מהיסודי (בחיי), אנשים שלא דיברת איתם שנים מתעוררים פתאום לכבוד החדשות העסיסיות ומוכרחים, פשוט מוכרחים, לומר את דעתם. היה לאחותם שכן, שבת דודה שלו התחתנה עם מישהו שהכיר פעם איש אחד שהבת שלו חזרה בתשובה והיום היא גרה בבני ברק ואי אפשר לדבר איתה יותר. או האחיין של אותו ההוא, שהלך יום אחד לישיבה ומאז נעלמו עקבותיו.
אני לא מכחיש שיש סיפורים כאלה, אבל לדעתי הם שייכים יותר לעבר ולתהליך תשובה לא בריא. לפני עשרים-שלושים שנה, כשהמעבר בין קודש לחול היה דיכוטומי ומוחלט. יכולת להיות רק באחד משני צדדים – או בחוף הים של תל אביב, או במאה שערים. כשאורי זוהר החליט לחזור בתשובה, לא היתה לו ברירה, אלא להתנתק מכל העולם הקודם ולברוח לחיקה המחמם של שכונת גאולה עד הסוף.
אבל בשנים האחרונות קורה משהו מעניין. המעבריות בין הקודש לחול מיטשטשת: אפשר להביא את הקב"ה ללב המיינסטרים, עם כיפה, פאות וציצית בלי להתבייש. המקומות הכי מסעירים ללימוד תורה נמצאים במפתיע דוקא בלב התרבות החילונית.
שחור, לבן, שחור-לבן
מצד שני, אני יכול להבין למה אנשים סקרנים "לאן זה יגיע". להרבה בעלי תשובה, בואו נודה על האמת, יש נטייה לקיצוניות, בעיקר בתחילת דרכם.
במקום לבקר אותם, אני רוצה לסנגר על הנטייה הזאת: קודם כל, כי גם אני כזה. דבר שני, קיצוניות הולכת טוב מאוד עם החמרה, ומבחינה הלכתית זה די ברור: כשאנחנו לא יודעים משהו, האינסטינקט אומר לאסור, ורק אחר כך לבדוק אם מותר או לא. הבעיה מתחילה כשאנשים מסגלים לעצמם את הגישה הזאת כצורת חשיבה לחיים. מפתיע, אך ככל שלומדים יותר, כך מגלים שיש יותר קוּלוֹת (מלשון קוּלא – הקלה).
הרב עובדיה יוסף זצ"ל דיבר פעמים רבות על כוח דהיתרא, כלומר הגדולה שבהיתר. לאסור – כל אחד יכול, אבל בשביל להתיר במקום שכולם מחמירים, צריך להיות רב עם כתפיים רחבות מאוד. פעם שמעתי שיעור בהלכות פסח לקראת החג, שהיה מעשי מאוד, מפי רב אחד, תלמיד חכם עצום ופוסק רציני. החבר'ה, בחורי ישיבה בעלי תשובה, לא האמינו איך הוא "מיקל" כל כך בהמון הלכות. למשל, שמשחת שיניים לא צריכה הכשר לפסח, ושכלל חשוב בהלכות פסח זה שאימא לא תבכה, אז אפילו אם היא קנתה מאכלים שכשרים לפסח רק "רבנות" – עדיף לאכול מאשר לתת לאמא לבכות. רק מי שמכיר את הנפש המיוסרת של בעלי תשובה, שרוצים כל כך להדר ולקיים את ההלכה על הצד המדויק ביותר, מבין שצריך תלמיד חכם גדול כדי להוציא אותם מהבלבולים שלהם.
הצד הנכון של המפה
הסיבה השניה לקיצוניות היא תחושת בזבוז הזמן. בעלי תשובה מרגישים שהם חיו יותר מדי שנים בצד הלא-נכון של המפה. עכשיו, כשיש להם הזדמנות לתקן את זה, הם רוצים ללכת הכי רחוק שאפשר, להימלט מעלמא דשיקרא [=עולם השקר] שבו חייו שנים ארוכות, הישר אל זרועותיו המחבקות של הקב"ה.
אין זה נדיר לפגוש חבר'ה שנמצאים בתחילת דרכם, שלא מבינים איך אפשר להתפלל בפחות משעתיים וחצי, לברך ברכת המזון בחמש דקות בלבד או לא להגיד את כל ספר תהילים לפחות פעם ביום (מבוסס על סיפורים אמיתיים). מי שמרגיש את ידו המלטפת של השם רוצה להיות תחתיה כל כולו, כל היום. בילויים? עבודה? הפגנות אוהלים? יש דברים מעניינים הרבה יותר לעשות. האופציה של להיות "דתי" מן הישוב, שקם בבוקר, מתפלל חצי שעה ובורח לעבודה, לא כל כך באה בחשבון. לא בשביל זה השארנו את כל עולמנו מאחורינו – אנחנו רוצים את האמת.
קיצוניות, כל קיצוניות, צובעת את העולם בצבעים חד-משמעיים. לא בהכרח בצבעים של שחור ולבן בלבד, אבל היא מחפשת ודאות, וברגע שהיא מוצאת אותה, כל השאר לא מעניין. ממילא, החיים נצבעים בצבע של התורה על פי הפרשנות המקובלת עליך, והמציאות תצטרך להתאים את עצמה לקונספציה. אין זה משנה אם קיבלת על עצמך להיות ברסלבר, חב"דניק, חרדי-ליטאי, חסיד ארץ ישראלי, בד"צניק מכחיש ציון, נער גבעות – מעכשיו העולם שלך הוא בעל משמעות! אבל לרוב זה אומר, שלכל השאר אין משמעות. (כמובן שזה נכון בכל הקשר, למשל בפוליטיקה – בין אם אתה "שלום עכשיו", "די לכיבוש", "כל הערבים החוצה" וכו').
לעמוד במקום הספק – סודות מחדרי החקירות
כדי להבין את העומק, אזדקק להסבר מקדים, וכמו שנוהגים לומר הרבע'ס החסידים: "כדי להבין זה יש לבאר תחילה עניין אחר"…
ה"מְחַקְרים" אוהבים לומר שיש בתורה כל מיני סתירות: שני סיפורי בריאה, שתי גירסאות של לוחות הברית וכו'. שמעתי עד היום תשובות חכמות שמפריכות את הטענה הזו, אבל את התשובה שלי קיבלתי, במחילה מכבודכם, מסרט גרמני מפורסם שפעם ראיתי הנקרא "חיים של אחרים".
הסרט מספר על קצין חקירות בשטאזי, המשטרה החשאית של מזרח גרמניה, המדריך קורס צוערים. בסצנת הפתיחה מלמד הקצין את הצוערים כיצד מבחינים בין נחקר דובר אמת לנחקר שמשקר: אם אחרי שעות ארוכות של חקירה קשה תחת עינויים, הנחקר ממשיך לחזור על גירסתו שוב ושוב באותן המילים – זה סימן שהוא משקר. אם הוא משנה אותה קצת, או משתמש במילים שונות– זה סימן שהוא דובר אמת.
לכאורה הדברים תמוהים. סביר יותר שכאשר אדם אינו משנה את עדותו ולו במילימטר, זה סימן מובהק שהוא דובר אמת! אלא שהמציאות מלמדת אחרת – מי שחוזר על אותם דברים, פירוש הדבר שהוא שינן אותן עד שהן הפכו לחלק ממנו. כיוון שלא היה נוכח באירוע, ואין הוא "חי" בעבורו, הדבר היחיד שנותר לו הוא לא לזוז מהן, ומכאן שהוא משקר.
לעומת זאת, מי שהיה נוכח באירוע וחווה אותו במציאות, יכול לשנות מעט את הדברים משום שיש לו כמה זוויות הסתכלות. העובדה שהוא היה שם מאפשרת לו להיזכר בכל פעם בפרטים חדשים, לדייק את הדברים ולשנות מעט מהם. זה הסימן שהוא דובר אמת!
כך בדיוק ולהבדיל גם בתורה. כיוון שהתורה מתארת את המציאות בכלל הבריאה, היא מוכרחה לתאר באופן כלשהו גם את המורכבות האדירה שיש בה. אי אפשר להסתפק בתשובה אחת לשאלה: מהו האדם? כיוון שהוא יצור מסועף, עם רבדים שונים בגוף, נפש, שכל, רוח, נשמה וכו'. ישנם טיפוסים שונים, עם מידות וכוחות שפועלים עליו באופן מסוים. התורה מספרת על שני סיפורי בריאה מהסיבה הפשוטה, שיש בכל אדם כמה רבדים אנושיים שונים שאף מנוגדים זה לזה!
בין אם האדם מורכב מיצר טוב ויצר הרע, מנפש בהמית ונפש אלוקית (חסידות חב"ד), או בין אם זהו איש ההדר מול איש האמונה (הרב סולובייצ'יק), אלה הם שני חלקים לעומתיים הנמצאים בתוך כל בן אנוש. התורה, כדבר ה' אל האדם, מבקשת, בין היתר, ללמד על המורכבות הבלתי-נתפסת שלנו, אותה אין אנו יכולים לתאר.
לא כל שיש הוא ג'קוזי
מסופר על ארבעה תנאים שעלו לפרד"ס, אותו מקום רוחני חסר צורה, אך רק אחד מהם יצא משם בשלום – ר' עקיבא. לאחר מכן אמר את מסקנותיו: "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו 'מים, מים'! משום שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'" (חגיגה י"ד, ב).
הפשט בדברי רבי עקיבא הוא שכאשר אתה נכנס למקום שכל קירותיו מצופים שיש, האינסטינקט הראשון אומר שהגעת לבית המרחץ, "ספא" בלשון ימינו, ומכאן הציפייה שעכשיו הברזים יקלחו והמים ישירו. אלא שלא כל הנוצץ זהב: המציאות, גם הרוחנית, עמוקפת באשליה שמסתירה את התוך.
הרמב"ם כינה זאת "תפוחי זהב במשכיות כסף" (משלי כ"ה) – תפוחים העשויים זהב טהור מוסתרים בתוך רשת כסף, הגורמת להם להיראות שווים פחות מכפי שהם (כסף לעומת זהב). לעיני המתבונן מבחוץ, ברור שיש כאן חפץ עשוי כסף, אולם רק כשפורצים את גבולות האשליה, מתגלה בתוכם תפוחי הזהב של האמת.
לפשר בין הקודש והחול?
אולם כל זה הינו רק ברובד בחיצוני של הדבר. לדעתי, רבי עקיבא מבקש ללמד משהו פנימי ועמוק עוד יותר: יש ערך לעמידה במקום הספק. גם כשתגיע למקום של שיש טהור, אפילו אם הוא בית מרחץ, אל תקפוץ להסיק מסקנות ודאיות. זכור שהמציאות מורכבת יותר מכפי שאתה מדמיין, שאף מה שנראה בעיניך כודאי עלול להיות רק חלק אחד של המציאות, חלק ולא שלם. למרות שאתה משוכנע שעכשיו הכל ברור הרבה יותר, אתה עלול לפספס בגדול. וכמו שאמר הרב קוק:
יש עולם של חול ועולם של קודש, עולמים של חול ועולמים של קודש. העולמים סותרים זה את זה. כמובן הסתירה היא סוביקטיבית: האדם בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין הקודש ובין החול, ואינו יכול להשוות את סתירותיהם, והן אמנם מיושבות ברום עולם, במכון קודש הקודשים.
המרדף אחר האמת הוא המצפן שמנחה את החיפוש: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".רק כל עוד אתה דבק באמת, תוכל בסוף למצוא אותה.
התרנגולת
ואיך אפשר לסיים בלי סיפור:
אחד הלך פעם לחנות לקנות תרנגולת. למוכר נותרה רק תרנגולת אחרונה, וגם היא – לא במצב מי יודע מה. אחרי שהתמהמה קצת, חזר ובידו התרנגולת ואמר: "בחרתי עבורך את ה-תרנגולת הכי טובה שיש לי!". הביט בה הקונה ואמר: "אני מחפש משהו קצת אחר, תראה לי תרנגולת נוספת".
לקח המוכר בידו את התרנגולת, חזר לאחורי החנות, מרט קצת נוצות, קצת קימט את הכנפיים וחזר: "איזה נס, מצאתי בשבילך תרנגולת הרבה יותר טובה מהקודמת, זאת בדיוק מה שאתה מחפש!"
הביט בו הקונה ואמר: "יודע מה? אני רוצה את שתיהן…"
להיות יהודי שלם פירושו לאחוז בשתי תרנגולות, בזמן שיש בחנות רק אחת. גם אם אתה בטוח שאתה יודע את האמת הבלתי-מעורערת והבלעדית לנצח נצחים, מאיפה לך? אל תשאיר הכל מאחורה, אחרי הכל – גם אתה צריך להרים לתוך הקודש את החול.
(והתמונה – אלעזר אמתי)
