התפילה נקראת "עבודה שבלב". ולמרות שאנחנו יודעים כמה היא חשובה, לעיתים אנחנו אכן מרגישים שהיא רק "עבודה", כלומר עול מייגע. התפילה חוזרת על עצמה שלוש פעמים ביום, והיצר הרע מוכן לעשות הכול, ממש הכול, כדי להסיח את דעתנו ממנה. לא נעים להתפלל בלי חשק, ולא סתם נקראת התפילה בספר הזוהר "שעת קרבא" – שעת קרב.
במהלך התפילה צצות הפרעות והסחות דעת, שמאיימות להטביע אותנו תחת מבול חיי היום־יום והמשימות שמצפות לנו. מכירים את זה שנוסעים במכונית, וכשמגיעים הביתה לא זוכרים את הדרך? אנחנו פשוט עובדים על מצב שגרה. אם לא נשמור עליה ונטפח אותה, גם התפילה שלנו עלולה להגיע למצב כזה.
חוזרים בתשובה רבים זוכרים בערגה את התפילות הראשונות שלהם, כשעוד היו ב"מחתרת": כיצד הניחו תפילין במטבח, קראו קריאת שמע במרפסת והתפללו עמידה במסדרון. התפאורה והעיתוי לא שינו להם דבר; העיקר היה לשפוך את הלב לפני ה', והוא החזיר להם חיבוק חם ואוהב.
אחת הדרכים לשמור על התפילה היא להתייחס אליה ברצינות. התכוננו אליה, לִמדו עליה, מִצאו בית כנסת שנעים לכם בו (נדבר על כך בהמשך) ובקיצור – יַקרו אותה. באופן אישי אני מתפעל כל פעם מחדש ממשפט אחד שאמר רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, וכולל בתוכו את כל היחס הרצוי לתפילה: "כל מקום שאני מוצא בו חיסרון – או שלא התפללו עליו בכלל, או שלא התפללו עליו מספיק".
קצב
התפילה צריכה את הזמן שלה. כמו שפגישה עם חבר טוב דורשת "חימום" עד שמגיעים לרגעים של פתיחוּת וקרבת הלב, כך גם התפילה. הכלל החשוב בנוגע לקצב הוא שלתפילה יש זמן התחלה, אך לא זמן סיום. תנו לה לקחת כמה שהיא צריכה, והדבר משתנה מאדם לאדם.
בבתי כנסת מסוימים מתפללים אנשים הממהרים לעבודה – מוקדם ומהר. במקומות כאלה סביר להניח שלא תמצאו חוויית תפילה מרוממת. למרות זאת, אולי גם אתם תמצאו את עצמכם מתפללים בבית כנסת כזה, כתוצאה מאילוצים ושיקולים שונים.
באחד מבתי הכנסת שהתפללתי בהם היה חזן אולימפי: בכל בוקר הוא שבר את שיא המהירות של אתמול. בקצב כזה התקשיתי מאוד לחשוב על המילים, כל שכן לכוון את הלב. בשלב מסוים לא עמדתי עוד בקוצר הנשימה ומצאתי לי מניין אחר, שמתאים גם לאנשים שאינם רצים מרתון. בתוך תוכי התרגזתי: עצבן אותי שהתפילה הופכת לדבר מכני ויבש כל כך.
באותם ימים עבדתי בחברה גדולה. יום אחד נדרשתי להגיע לפגישה חשובה עם המנכ"ל בשעה מוקדמת בבוקר. הפעם אני הוא שחיפשתי תפילה קצרה ומהירה, ומי שהציל אותי היה החזן האולימפי. דווקא באותו יום הוא החליט להאט קצת, אולי לכבודי, ואני מצאתי את עצמי חושב: "אוף, שיזדרז כבר…". נזכרתי בדברי חכמינו "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום". לכל אחד יש תפקיד, בזמן ובמקום הנכון. למדתי להיזהר משיפוט מוקדם ומהיר. מי יודע מתי נזדקק בעצמנו להתנהגות שכעת מכעיסה אותנו? וגם למדתי שאם אפשר, כדאי לדחות פגישות עם המנכ"ל: הוא עצמו איחר לפגישה. נו בטח, הוא לא הכיר את החזן האולימפי.
מתוך הספר "רק מתעניין: יהדות בקצב שלך"
