במאמר זה איני מנסה לתת הערכות בקשר לאופן הטיפול הנכון בקורונה, אלא רק להציף את העובדה שהויכוח לגבי המדיניות הנכונה כלפי הקורונה הוא דוגמה מצוינת בעיני לדרכי גיבוש מדיניות הלכתית. לטעמי, יש בה רלוונטיות גדולה לקהל הישראלי, גם זה שמכיר פסיקות הלכה וגם מהצד שנוטה להביע התנגדות.
משרד האוצר ומשרד הבריאות נמצאים בויכוח נוקב מאז התפרצות הקורונה. בעוד שפקידי משרד הבריאות נוקטים בדעה שלפיה יש לעשות הכל כדי למנוע תחלואה, גם במחיר של שיתוק המשק ופגיעה כלכלית אנושה, אנשי משרד האוצר סבורים כי יש לאפשר מדיניות מתונה יותר, תוך הסתמכות על האחריות האישית של התושבים, ולאפשר למשק לשוב לפעולה עד כמה שאפשר. מי צודק?
בחברה הדמוקרטית תמיד ישנה התנגשות בין ערכים, אבל נראה שכאן מדובר בתופעה יוצאת דופן: ראשית, מדובר בשני ערכים משמעותיים ביותר – ערך חיי האדם מול הזכות להתפרנס בכבוד, הנוגעת אצל אנשים רבים לדרגת הקיום הבסיסי. וכבר אמר מי שאמר שצריך להיות בריא כדי לקיים כלכלה חזקה, אך כעת מתברר כי לא פחות מכך, צריך כלכלה חזקה כדי להישאר בריא. הקושי להכריע בין הערכים הללו אינו פשוט גם במצב שגרה, אך כאן מתווסף גורם נוסף: משך הזמן הארוך יחסית של המשבר, העובדה שהוא פוגע בכל שכבות האוכלוסיה (במידה כזו או אחרת) ללא יוצא מן הכלל, והעובדה שמדובר במשבר גלובלי. תופעה חסרת תקדים נוספת היא שבמדינה דמוקרטית, מנגנון האיזון נקבע בדרך כלל ברשויות המדינה – מערכת המשפט, הכנסת וכדומה. אין הרבה הזדמנויות שבהן הציבור משתתף באופן נרחב כל כך בויכוח הנוקב שמתקיים על גבו ונוגע באופן משמעותי ביותר לשגרת חייו של כל אזרח בישראל באופן הישיר ביותר.
הקשר בין הקורונה לפסיקת הלכה
רוב הישראלים שומעים בדרך כלל על "פסיקות הלכה" בהקשרים אקסצנטרים – פסיקות הלכה אזוטריות, חומרות שונות ומשונות וכדומה. אולם ההתמודדות עם הכרעה במציאות של התנגשות ערכים היא לחם חוקו של פוסק ההלכה. כמו כל מנגנון משפטי, גם הפוסק נקרא להכריע בשאלות המעמתות השקפות וגישות סותרות, לעתים אפילו בתוך ההלכה. דוגמה מצוינת לכך היא התנגשות של הלכה מסוימת הקבועה בחוק הדתי, המתנגשת עם עקרון של כבוד האדם וכדומה. במקרים מסוימים ההלכה קבעה כללים ברורים איך להכריע בשאלות כאלה, כגון "פיקוח נפש דוחה שבת" או "גדול כבוד הבריות". אולם אין בכך כדי לענות על כל הקונפליקטים הרבים המתחדשים בעולם המודרני – וכבר אמר פעם דיין בכיר כי מעולם לא באה לפתחו שאלה שהתשובה אליה נמצאת כמו שהיא בספרי ההלכה… הפוסק לעולם נדרש לדמות את המצב למצבים אחרים, להשוות אותם לתקדימים, להתחשב במצב החברתי ובקהל היעד, ולא פחות מכך – לתת תשובה שתעלה בקנה אחד עם מסורת הפסיקה ושתתקבל גם בקהילת הפוסקים האחרים שבתוכה הוא פועל. הלגיטימציה של פסיקת ההלכה נובעת בין השאר מההסכמה החברתית, ולא פחות מכך מההסכמה של קבוצת הפוסקים הרואים עצמם נאמנים לשמירת המסורת.
התשובות לשאלות ערכיות שמגיעות אל הרב לעולם אינן חד-משמעיות. האם ניתן להיכנס עם כלב נחייה לבית הכנסת? האם אפשר להשתמש במכונית אוטונומית בשבת, דבר שאולי מותר הלכתית אך יפגע בקדושת השבת? האם אישה שמקפידה על שמירת נגיעה מגברים יכולה ללחוץ להם יד אם אחרת תיגרם פגיעה בכבודם? במקרים רבים נמצא הפוסק קרוע בין שני קצוות: בקצה האחד נמצא הרצון להיעתר לבקשת השואל, לאפשר את הדבר האסור, להקל במקום הצורך, לכבד את הבריות וכדומה. בקצה זה נמצא החשש של פריצת המסגרת ויצירת "מדרון חלקלק" שסופו ירידה בשמירת ההלכה הרגילה. בקצה השני נמצא הרצון לשמר את המסורת, שמתבטא בהיצמדות לכללי הלכה נוקשים יותר השומרים על המסגרת המקובלת.
במקרים רבים, הכי קל להחמיר ולאסור באופן גורף את הדבר. זהו האינסטינקט הראשון של האדם שומר המצוות – 'כשאתה לא יודע מה התשובה, תחמיר, וכך בטוח תצא צודק'. הדברים אולי נכונים בשאלות פרטיות שמשפיעות על האדם הבודד בתוך ביתו – מקסימום לא יהיה לו מיחם חם בשבת (דבר לא נעים אך משהו שניתן לספוג); אבל כשמדובר בסוגיות ציבוריות, יש לכך ניואנס מחיר כבד.
משרד הבריאות כ'מחמיר', משרד האוצר 'ליברלי'
אפ/ר לראות במדיניות של משרדי הממשלה הכרעה ערכית. מדרש הבריאות סבור כי היות והמסורת היהודית מדגישה את ערך חיי האדם כקודמים לכל, ו"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא", אפילו נפש אחת אינה נדחית מפני האחרת. האם יש למישהו זכות מוסרית להכריע כי קושי כלכלי יכול לבוא לפני חיים של אדם, ואפילו יהיה זה אדם אחד בלבד? מי אנחנו שנחליט כי דמו של מישהו סמוק יותר מדמו של מישהו אחר? משרד הבריאות מתנהג כמו הפוסק המחמיר, האוסר הכל באופן גורף. כשיש סגר, אי אפשר להיות חולים (לפחות כך חושבים).
מצד שני, אנשי משרד האוצר נסמכים על טענה ערכית אחרת. נכון, כולם רוצים לחיות, אבל אי אפשר להמשיך עם המחיר הכבד. אנשים מתמוטטים, מגיעים לפת לחם, מאבדים את כל מה שעמלו עליו במהלך חייהם. גם כשיחזרו לפעילות, הנזק יהיה ארוך טווח. חברה לא יכולה להתקיים ללא כלכלה בריאה, והאנשים גם משתגעים מלשבת בבית כל כך הרבה זמן., כל נפש מישראל היא חשובה, אבל מי אמר שרק החיים הפיזיים נחשבים? ומה עם איכות החיים של השאר?
הדילמה כבדה. איש לא יודע מה תהיינה התוצאות של ההחלטה לכאן או לכאן, ואיש אינו יכול לצפות מה יתרחש בעתיד. גם פוסק ההלכה נמצא בעמימות מסוימת, כשהוא אינו יודע מה תהיינה ההשלכות של פסיקתו – המחמירה או הליברלית, תהא אשר תהא. לכל צד יש יתרון אך יש גם מחיר. רבנים ופוסקים ליברלים מתהדרים בכך שהם מוכנים לבטא דעות מקילות כדי ליישם ערכים שהם מאמינים בהם, אך גם לפוסק המחמיר יש ערכים והגיון מסוים – ולא תמיד הוא נובע מרוע לב, ממש כמו משרד הבריאות. דוגמה לכך היא סוגיית הגיורים: בתקשורת נשמעת ביקורת קשה על חומרות של רבנים מסוימים הדוגלים בגישה מחמירה לגיור. לשיטתם, תהליך הכניסה ליהדות אמור להיות פשוט יותר, כמעט אינטואטיבי. אולם כאשר מסתכלים על העם היהודי בפרספקטיבה של אלפיים שנה – הוא הצליח לשמור על זהותו ויחודו דווקא בגלל שלא היתה בו מדיניות מקילה כל כך על הצטרפות. אולי יש משהו בגישה המחמירה?
לא באתי כאן להכריע דעות לכאו או לכאן; רק להראות את הקושי בקבלת הכרעות הלכתיות במצב של אי-ודאות, וכן את העובדה כי כל מי שמשתתף בדיון הכלכלי על הקורונה בישראל – יכול לראות בכך גם קריצה לדיון תלמודי באדיבות הרב סימן טוב והאדמו"ר בנט.
קרדיט תמונה: שמואל וולף
