הילד שצעק על מנגלה לאחר ששיקר לו בפרצוף, זוכר את העזות היהודית באושוויץ, את הנחות התפילין ואת ליל הסדר ההמוני > הרב ניסן מַנְגֶל מספר על רצף הניסים בשנות האימים ועל מסירות הנפש של יהודים שהצילו את חייו > לאחר שהגיע לארצות הברית הוא דבק ברבי מליובאוויטש, אצלו המשיך לראות הנהגה שמעל הטבע
פורסם ב"קרוב אליך", גליון 363 9.4.2021, כ"ז ניסן תשפ"א
באחד מימי שישי אחרי הצהריים, טייל הרב ניסן מַנְגֶל עם אשתו במנהטן. ליד אחת החנויות קרא לו המוכר להיכנס לחנות כדי לראות חולצות יפות במחיר מבצע, אבל אשתו של הרב מנגל הזכירה לו שעוד מעט נכנסת שבת. הוא אמר למוכר שעכשיו זה זמן פחות נוח וכי הוא יחזור בזמן אחר.
"למה?" הוא שאל.
"כי אני יהודי דתי ואני שומר שבת", אמר הרב מנגל.
המוכר התחיל לצעוק עליו. "שבת? תורה? אלוקים? אין דבר כזה! איך אתה יכול להאמין לדברים כאלה? אני הייתי באושוויץ, ומי שחווה את הזוועות של אושוויץ לא יכול להאמין שיש אלוקים! אם היית רואה את מה שאני ראיתי, היית חושב בדיוק כמוני: אין שבת, אין תורה, אין אלוקים".
הרב מנגל הפשיל את השרוול והראה לו את המספרים מקועקעים על זרועו. "גם אני הייתי באושוויץ", אמר, "בן כמה אתה היית כשנלקחת לשם?"
המוכר החוויר: "עשרים ושתיים".
"אני הייתי בן עשר. הייתי במלתעותיו של מלאך המוות מנגלה פעמיים. הייתי בתוך תא גזים. הייתי בשבעה מחנות מוות שונים. ואני עדיין מאמין באלוקים".
פניו של המוכר הלבינו והוא נכנס פנימה לחנות, התיישב על כורסה ושקע במחשבות. הרב מנגל רצה להמשיך לדבר איתו על האמונה שהייתה באושוויץ ועל שירת "אני מאמין" בדרך לתאי הגזים, אך בגלל השבת המתקרבת הוא נאלץ לעזוב.
חודש וחצי מאוחר יותר חזר הרב מנגל לרחוב ההוא וחיפש את המוכר, אבל הוא כבר לא היה. הוא מכר את החנות ונעלם. "אולי הוא לא רצה יותר להמשיך לחלל שבת, אולי עשה עלייה לישראל. אבל אם הייתי פוגש אותו שוב, הייתי אומר לו: אתה יודע למה שרדתי? בזכות אלוקים. ואתה יודע איפה אלוקים היה? איתי, איתך. ואלוקים נמצא איתנו גם עכשיו".
"תוותרי על הילד שלך!"
הרב ניסן מנגל נולד ב-1933 בעיר קושיצה, העיר השניה בגודלה בסלובקיה. העיר עברה לידי הונגריה ב-1938, וכאשר נכנסו הגרמנים להונגריה ב-1944, עברו יהודי העיר לחיות תחת כיבוש נאצי. "קושיצה הייתה מרכז יהודי גדול", סיפר בעדותו, "כ-20,000 יהודים, מרביתם דתיים. אפילו הנאולוגים (הפלג הרפורמי בהונגריה) שמרו קצת תורה ומצוות… למדתי ב'חיידר' מילדותי והייתה לי ילדות שמחה ומאושרת. אבי בנה סוכה, ואני ואחותי היינו מקשטים אותה, שרנו שירים ואמרנו דברי תורה שנשמעו בכל הרחוב. אבל הכל נפסק בבת אחת כשהגרמנים כבשו את הונגריה. עד אז אבי היה הולך להתפלל בבית הכנסת שלוש פעמים ביום, אבל מהרגע שהגרמנים נכנסו הוא הפסיק ללכת לתפילות חוץ משבת.
"עזבנו את עיר מולדתי קושיצה ונתפסנו בברטיסלבה, שם הוחזקנו ואז לקחו אותנו ברכבת לאושוויץ. לאחר שירדנו מרכבת הבקר העלובה, אמר זונדרקומנדו פולני לאמי שאם היא תעזוב אותי יהיה לה סיכוי טוב יותר לשרוד, כי כל אם שעומדת בתור יחד עם ילדה הצעיר נשלחת לתנורים. עדיף לה לוותר עליי וכך לפחות היא תינצל.
"אבל אמי רק אחזה בידי חזק יותר. הוא חזר שוב ושוב על דבריו, וצעק עליה 'תוותרי עכשיו על הילד שלך!' אבל אמי כל פעם הידקה את אחיזתה. בסוף הוא הבין שהיא לא תזוז. היא לא נטשה את ילדה לעולם".
ככל שהתקדם התור, הלכה והתגלתה הדמות המרכזית שמנהלת אותו. "ד"ר מנגלה ימ"ש ישב על השולחן כשרגליו משתלשלות, מעשן סיגריה, מחליט באגודלו מי לחיים ומי למוות. אמי ואחותי הגדולה טרודי הופרדו מאבא וממני. אבי היה אדם גדול וניסה להגן עלי, הוא חשב שאולי אצליח לעבור מאחוריו בתקווה שמנגלה לא ישים לב אלי. אבל הוא שם לב, ושאל אותי בן כמה אני. הייתי בן עשר וקטן מאוד – בקושי נראיתי בגילי, אבל אמרתי שאני בן שבע-עשרה. מנגלה צחק, "שבע עשרה? אתה בן אחת עשרה!" אך בכל זאת סימן באגודלו שאצטרף לאבי. זה היה נס שאני לא יודע להסביר, מדוע דווקא אני זכיתי לדבר שמיליון וחצי ילדים יהודיים לא זכו לו? ובכל זאת, זה קרה. הלכתי עם אבי".
חיוך ענק
אחת החוויות העוצמתיות של הילד ניסן התרחשה כבר ביום הראשון במחנה. "כשהגענו לאושוויץ נשלחנו להתקלח. פקדו עלינו להתפשט ולאחר המקלחת קיבלנו מדי אסיר. הייתי ילד בן עשר ולא היו מדים במידה מתאימה לגילי. כולם התלבשו ואני עדיין התעכבתי. החיילים צעקו עלי, תתלבש כבר! עניתי להם, אני לא מוצא מדים. אמרו לי, קח מדים אחרים! אמרתי, אני לא יכול, אם אלבש מדים ארוכים מדי אני עלול למעוד. הם כעסו מאוד אבל בסוף שלחו אותי לקחת את הבגדים שאיתם הגעתי לאושוויץ.
"בכניסה ראיתי ערימה עצומה של מאות בגדים, ואיכשהו מצאתי את שלי. לידם ראיתי את הבגדים של אבי. תמיד הייתי ילד סקרן, והתעניינתי לדעת מה הוא הביא איתו בכיסים. בכיס אחד מצאתי קופסה של סרדינים. אי אפשר להסביר מה פירוש קופסת סרדינים באושוויץ; אם הייתי מוצא יהלומים באותו גודל, הם לא היו שווים כל כך הרבה כמו סרדינים. בכיס השני מצאתי זוג תפילין – לאבי היו שני זוגות, אחד גדול יותר ששימש אותו בבית והשני קטן יותר ששימש אותו לנסיעות. לקחתי את השקית עם התפילין הקטנות. זה היה מדהים, לאף אחד באושוויץ לא היו תפילין. כשהלכנו לכיוון המחנה הראיתי בחשאי את השקית עם התפילין לאבי. הוא חייך חיוך כל כך גדול שמעולם לא ראיתי, והיה פשוט מאושר.
"כעבור זמן קצר אנשים מכל המחנה גילו שללייזר מנגל יש תפילין. במהלך היום לא יכולנו להניח אותם, אבל בשעות הערב, אחרי כיבוי אורות, היה משתרך ליד הצריף שלנו תור של אנשים שבאו להניח תפילין. זו הייתה ממש מסירות נפש, כי אם האס.אס היו מגלים זאת הם היו הורגים אותם במקום. וכך לאורך הלילה – בעשר, אחת עשרה, שתים עשרה, לפעמים אפילו אחת בלילה, עשרות ומאות אנשים שצריכים לקום מחר בארבע בבוקר – היו מניחים אותם לשתי שניות, קוראים 'שמע ישראל' וממשיכים הלאה. מסירות נפש להניח תפילין באושוויץ, מי היה מאמין?…".
מי את?
"אחד הדברים שבלטו ביותר במחנה היה ארובות העשן הגבוהות. הסירחון שהגיע מהקרמטוריום היה איום. הם הגביהו את הארובות כדי שהריח לא יהיה כל כך רע. לעתים קרובות, לא יצא עשן מהארובות אלא אש של ממש".
"צירפו אותי לכוח העבודה הקשה ביותר – עבדתי במשיכת עגלה מלאה בחומרי בנייה עם עוד חמישה אחרים, לפעמים למרחק של קילומטרים. זו משימה שנועדה לשוורים, אבל ידעתי שיום אחד אולי אזכה למשוך את העגלה הזו למחנה הנשים, ובכך תהיה לי אפשרות לראות את אמי ואחותי.
"יום אחד זה קרה. בפעם הראשונה שנכנסתי למחנה הנשים, הייתי מוקף מכל עבר – הילד הראשון שנשים אלה ראו מזה חודשים. הן התחילו לחבק ולנשק אותי, מדמיינים שאני יענקל שלהם, המוישה שלהם, שלומי הקטן שלהם, שהוכנסו לתנורים. הם הרעיפו עלי אהבה, נתנו לי לחם שאספו מעבודת המטבח שלהם, סוודרים וגרביים. שאלתי אותם איפה אחותי".
"מנגל? אני חושבת שיש שם מנגל בצריף", אמרה לי מישהי.
"עברתי את הדרך לצריף ההוא, ומישהו קרא 'ניסן!' זו הייתה ילדה ללא שיער, פנים לבנות, ללא לחיים. לא זיהיתי אותה.
"מי את?" שאלתי.
"טרודי!" היא ענתה.
"עדיין לא האמנתי שזו אחותי. שאלתי אותה לשם אבי ואמי, היא ענתה נכון. זו אכן הייתה אחותי. נתתי לה את כל מה שהיא צריכה ממה שקיבלתי מהנשים. בפעם הבאה שהגעתי רכשתי עבורה נקניק. מי שמע אי פעם על נקניק באושוויץ? ומי שמע אי פעם על מישהו ממחנה הגברים שעשה את דרכו למחנה הנשים? אם תגיד זאת לניצול אחר, הם יאמרו לך שזה פשוט לא קרה. אבל לי זה קרה".
ליל סדר שלא יישכח
לילה אחד שכבו האסירים על הדרגשים – 1,200 אסירים יהודיים דחוסים בצריף אחד. לפתע, בשעה שמונה בערב, פשטה השמועה שהיום פסח. עד היום לא ברור כיצד, שהרי לאיש לא היה לוח שנה או כל קשר עם העולם החיצון.
"לעולם לא אשכח את התגובות של אסירי המחנה. כאילו נכנסה בהם רוח חיים חדשה, כולם קפצו מהדרגשים והצטופפו יחד במרכז הצריף, ואני ביניהם. מצות, הגדות ושאר סימני החג לא היו לנו, אך החלטנו לקיים את הסדר ויהי מה. סיכמנו שכל אחד יגיד קטע קצר שזכור לו מההגדה והאחרים יחזרו אחריו".
ניסן היה הילד הכי קטן, סך הכל בן אחת עשרה, אבל הוא הרים את ידיו וצעק בקול בוכים: 'טאטע, איך וועל ביי דיר פרעגן פיר קושיות' (אבא, אשאל אותך את ארבע הקושיות). כך המשיך לדקלם את 'מה נשתנה' כשכל האסירים חוזרים אחריו, איש איש חש את העבדות הפרטית שלו במחנה.
פתאום נפתחה הדלת, וקצין אס.אס נכנס פנימה וצעק: 'מה קורה פה? מה ההתקהלות הזו? חזרו מיד למיטות שלכם'. האסירים חזרו לדרגשים בבהלה והעמידו פני ישנים. משאך נסגרה הדלת והקצין לא נראה עוד באופק – קמו כולנו והמשיכו באמירת ההגדה בקול שירה. הקצין המשיך בסבב הביקורות שלו, אך כשסיים ורצה לצאת מהמחנה, שוב שמע את קולות שירתנו ונכנס כרוח סערה אל הצריף.
"הוא היה אדום מרוב כעס ואיים עלינו שוב ושוב שלא נצא מהמיטה, ושאם נעז להמרות שוב את פיו – יירה בכולנו. ידענו שהוא רציני: זמן קצר קודם לכן, לכבוד יום ההולדת של בנו בן ה-16, העניק לו הקצין הנאצי מתנה 'מיוחדת' במינה: ירי בחץ וקשת, כשהמטרה היא לא אחרת מאשר עיניהם של ארבעה יהודים תמימים, שהועמדו מטרים ספורים לפניו. הבן השתעשע, והיהודים נהרגו במקום.
"ובכל זאת, אף אחד מאיתנו לא הסכים לציית. לא הערב. לא בסמליות הרבה שיש בחג הזה, עבור כל יהודי ויהודי. כשיצא הקצין מהצריף, המשכנו לשיר את קטעי ההגדה שזכרנו מבית הורינו. איש איש נושא את תפילתו האישית לפני בורא עולם".
ואז הגיעה השעה עשר בלילה, שעת כיבוי האורות. "גם בצריף שלנו שררה עלטה מוחלטת, אך בעזרת אור קטן ומעומעם, שדלק גם בלב של כל אחד מאיתנו, המשכנו בשלנו. בשעת לילה מאוחרת הגיע הקצין כשהוא קוצף כולו, והתחיל לצעוק ולגדף אותנו. היה ברור שכגודל הכעס כך תהיה גודל הנקמה שינקום מאיתנו. וראה זה פלא: למרות הכל, הקב"ה השיבו על עקבותיו, בלי שנגע בציפורן הקטנה של מי מאיתנו.
"הסדר המיוחד שלנו נמשך עד ארבע לפנות בוקר – שעת היציאה לעבודה. אף אחד לא ישן באותו לילה, אך למרבה הפלא – כולנו עבדנו בשמחה ובמרץ ביום שלמחרת. עד עצם היום זה אני חושב לעצמי: 'יחד עמי היו קרוב ל-1,200 איש בצריף. רבים מהם הגדירו עצמם כיהודים לא מאמינים, אבל איש מהם לא ביקש שנפסיק בחגיגה שלנו, למרות שסיכנו את חייו. כל אחד הסתכן, תרם את חלקו ושילם מחיר שעלול היה לעלות בחייו. למרות הכאב והזוועות שחווינו, לראשונה מזה ימים רבים חשנו שהנשמה שלנו משוחררת באמת".
"חיכיתי שתגיע המשאית"
"יום אחד חליתי בקדחת ואיכשהו התגלגלתי לצריף 'רפואי' בלאגר F, שם הוחזקו תאומים, גמדים וכל מי ששימש את מנגלה ימ"ש לצורך הניסויים שלו. שכבתי בראש דרגש בן שלוש קומות, כולי בוער מחום. מנגלה נכנס עם העוזרים ודיבר על כך שהוא נמצא בעיצומו של פרויקט שנועד לגלות כיצד ניתן לגרום לאמהות ללדת תאומים. הוא פחד שיהיה מחסור בגברים צעירים גרמנים, מכיוון שבגרמניה כולם נשלחים להילחם בחזית. כשעמד לידי הוא אמר לעוזריו שהוא צריך לחורר לי את אחד העצבים שמחבר את המוח שלי עם הלב כדי לראות אם אהיה רק משותק או שאמות. כששמעתי את זה, זינקתי לרצפה וצעקתי: "אל תעשו עלי ניסויים בבני אדם, תשתמשו בחיות!"
מנגלה נדהם. איש מעולם לא עמד מולו, אפילו גנרלים לא העזו לחלוק עליו. "הבחנתי באקדח על חגורתו, אבל הוא לא הושיט אליו יד אלא עזב את החדר. חיכיתי וחיכיתי שהמכונית שתוביל אותי לתאי הגז תגיע, אבל זה מעולם לא קרה. עד היום אני שואל את עצמי, למה מנגלה לא עשה לי כלום? יש לי רק תשובה אחת: אלוקים".
לאחר שהרוסים הגיעו, יצאו האסירים האומללים לצעדת מוות. "צעדנו בשורות, ושמתי לב שהאנשים החזקים יותר נמצאים בשורה אחת וכל האחרים בשורה אחרת. אני הייתי בשורה הלא נכונה, וקפצתי לשורה עם האסירים הבריאים יותר. חשבתי שאף אחד לא רואה. כמעט. למעט כמה שבויי מלחמה אוקראינים, שהיו אמנם אסירים בעצמם, אבל שנאו אותנו היהודים לפחות כמו הגרמנים. הם היכו אותי והעבירו אותי לשומר אס.אס שהחזיר אותי לשורה השנייה. עשיתי ניסיון נוסף, והפעם איש לא ראה".
האסירים צעדו במשך כמה ימים, ללא אוכל ומים. "אכלנו שלג מלוכלך מהאדמה. אם מישהו מצא תולעת לאכול, הוא הרגיש שזה יום חג. הנעליים הגדולות עלי שרפו את עורי, ובסופו של דבר חשפו את העצמות שלי. הכאב היה כל כך עצום, ראיתי כוכבים. בסופו של דבר לא יכולתי יותר. ביקשתי מהצעיר שצעד מולי לזכור באיזה מקום אנו נמצאים ולזכור את שמי ופרטי המשפחה. התכוונתי לצאת מהשורה כדי שיירו בי, כך שאם הוא יפגוש בעתיד מישהו מבני משפחתי הם יוכלו לפחות לדעת היכן נרצחתי ולדעת מתי לציין את היארצייט שלי.
"אבל הוא אמר שהוא לא יאפשר לי למות. הוא סחב אותי על גבו ואני ניסיתי בכל כוחי לעזור לו לשאת את המשקל שלי, כשרגלי האחת עדיין מתפקדת חלקית. המשכנו ככה כמה ימים עד שהרגשתי שזהו זה, עכשיו באמת הגיע הזמן שלי. באותו רגע התקרב אלינו קצין אס.אס. הודיתי לצעיר שנשא אותי זמן כה רב ואמרתי את תפילותיי האחרונות, אבל הקצין לא ירה. במקום זה הוא הושיט לי כוס עם קפה שחור. שתיתי, ולפתע קיבלתי כוחות חדשים. הקצין צעד לצדי כמה דקות ושאל אותי על ילדותי, ואז הלך. כל יום, עד סוף צעדת המוות, קצין האס.אס הזה מצא אותי והגיש לי ספל קפה שחור. מי הוא היה? זה בטח היה אליהו הנביא".
לאחר השחרור
הרב ניסן מנגל הגיע עם משפחתו לאמריקה, למד במונטריאול והוסמך לרבנות. לאחר נישואיו התגורר בקראון הייטס והיה בקשר קרוב מאוד עם הרבי מלובביץ', ששלח אותו מספר פעמים לישיבת לייקווד כדי לעודד תלמידים ללמוד חסידות. הוא ערך מספר ספרים בחסידות, ובין היתר תרגם את סידור "תהלת השם" לאנגלית. כיום הוא מכהן כרב קהילת "כתב סופר" בניו-יורק.
על קשריו עם הרבי מלובביץ' סיפר בין היתר: "זה היה בסוף שנות החמישים. ביום ראשון אחד הגעתי בבוקר לרב חודקוב, מזכירו של הרבי, ואמרתי לו: באתי לדבר עם הרבי בנושא אישי חשוב מאוד, וברצוני להיכנס הערב ליחידות. בדרך אגב, נמצא כאן גם ידידי שהוא בחור מצוין מישיבת לייקווד, והבטחתי לו שאדאג שהוא ייכנס ליחידות אצל הרבי. אז אני מבקש לקבוע תור ליחידות עבור שנינו. הרב חודקוב השיב, 'אינך יודע שהערב ראש חודש, ובראש חודש אין יחידות אצל הרבי?'. התאכזבנו. אבל נשארנו במקום, ישבנו ולמדנו תניא במשך כמה שעות בבית המדרש הקטן ב-770.
"הוא היה כאמור בחור ליטאי מלייקווד, ושאל אותי האם תניא הוא חלק מהתורה? אמרתי לו, 'מה זאת אומרת? זה לא תורה?' הוא אומר לי, 'לא יודע, אולי לא?…' אמרתי לו, 'האם לדעתך אפשר ללמוד תניא בלי לברך ברכות התורה לפני כן?' והוא השיב, 'אולי כן…' הגבתי בחריפות, 'איך יכולה לעלות לך בכלל מחשבה כזו? הרי תניא זו הנשמה של התורה!' הסברתי לו באריכות מה זה נשמת התורה, רזין דאורייתא, חסידות ועוד. ותוך שאנו דנים בשאלה מהו ספר התניא הופיע הרב חודקוב והודיע שהרבי אמר ששנינו נוכל להיכנס אליו.
"הוא נכנס לפניי, שהה אצל הרבי עשר דקות, ויצא כשפניו אדומות כמו סלק. שאלתי את עצמי, מה כבר קרה? הוא יוצא מיחידות, הוא אמור להיות שמח… ביקשתי ממנו לספר לי מה קורה, אך הוא אמר שאינו יכול לומר לי כעת. עכשיו הגיע תורי להיכנס ליחידות. שאלתי את הרבי מה שרציתי לשאול, ולאחר שהרבי ענה לי, הוא שאל אותי: 'מה התוכניות של ידידך עכשיו?' עניתי שהוא תכנן לחזור הלילה ללייקווד. הרבי אמר לי, 'נסה לשכנע אותו להישאר כאן הלילה. בכל ראש חודש, צעירי אגודת חב"ד מארגנים התוועדות. תישארו בהתוועדות, למרות שהוא לא רגיל לדוחק ולצפיפות – זה טוב מאוד עבורו'. וכך היה, שכנעתי אותו להישאר בהתוועדות, ולפני שהוא חזר לישיבה שאלתי אותו מה קרה אצל הרבי, למה נעשה כל כך אדום? הוא סיפר שלאחר שהוא שאל את הרבי האם הגיע זמנו להתחתן, הרבי שאל אותו בחזרה האם הוא לומד תניא כל יום? ואז הרבי הסביר לו, דע לך שתניא זה פנימיות התורה, צריך לברך ברכות התורה לפני כן, ולמעשה ממש חזר על כל מה שאמרתי לו כמה דקות קודם לכן בבית המדרש: נשמת התורה, רזין דאורייתא, ודיבר על חשיבות לימוד חסידות בימינו. בסופו של דבר אמר לו הרבי שאם הוא ילמד תניא בקביעות, הוא ימצא שידוך טוב.
"זמן קצר לאחר מכן הוא פגש נערה שמצאה חן בעיניו והם החליטו להתחתן. אך לאחר שחווה מקרוב את גדולתו של הרבי, גמר בדעתו לא להחליט על שידוך לפני שיקבל ברכה מהרבי. הוא שלח לו מכתב, חלפו שבועיים, חודש, חודשיים, אבל הרבי לא ענה. הוא החליט שהוא לא מתחתן בלי ברכה והשידוך לא יצא לפועל. במשך שנתיים הוא פגש עוד נערות אחרות, אך שום דבר לא יצא לפועל. כעבור שנתיים עלתה ההצעה לפגוש שוב את הנערה הראשונה. הוא כתב שוב לרבי, אלא שהפעם הרבי ענה לו בחיוב ונתן לו ברכה – אך לא על המכתב שהוא כתב עכשיו אלא על המכתב שהוא כתב שנתיים קודם… בסעודת השבע ברכות שערכנו לו בישיבה הוא ביקש ממני לספר מה אמר לי הרבי ביחידות שלי, איך הורה לי לשכנע אותו להישאר בהתוועדות למרות הדוחק והצפיפות. כשסיימתי אמר החתן: האמת היא שההתוועדות הזו עזרה לי מאוד, היא אכן חרשה עבורי את הקרקע ואפשרה לי להיפתח יותר לתורת החסידות".
