האלמנט הבולט ביותר בפניי הוא זקן עבות. לא פעם מעירים לי: "למה לא תסדר אותו לפחות?", והאמת שבצדק: איני מוכן לתלוש בו אפילו שערה אחת, כמנהג המקובלים. התחלתי בגידולו עוד לפני שאופנת הזקנים התפשטה גם בעולם של הלא-מקובלים, אך לזקן שלי יש סיפור שתחילתו אינה קשורה בכלל לקבלה.
במהלך שירותי הצבאי רצה מפקדי להעניק לי 'צ'ופר' לאות הוקרה על שירותי. "לתת לך מענק כספי – איני יכול, לשלוח אותך לחופשה ארוכה – גם לא. אבל קיבלנו הקצאות לנסיעה לפולין, אז רשמתי אותך". לא עזרו כל ההסברים שכבר ביקרתי שם כתלמיד תיכון, ובסוף מצאתי את עצמי שוב במשלחת למחנות המוות – אך הפעם, במסגרת "עדים במדים" של קציני צה"ל.
כחלק מההכנות למשלחת נערכו כמה ימי עיון ביד ושם. באחד מהם נכנסנו למוזיאון החדש, ואותי תפסה תמונה על הקיר: יהודי בלבוש מסורתי עומד בכיכר העיר, וחייל גרמני גוזז את זקנו לקול צחוקם של חיילים אחרים סביבו. ראיתי את התמונה הזו פעמים רבות, הכרתי אותה משיעורי ההיסטוריה, אבל בפעם הראשונה עצרתי להתבונן בה באמת.
התמונה צולמה בפולין ב-1939, מיד עם פרוץ מלחמת העולם השניה. באותה תקופה הצבא הגרמני היה הצבא החזק באירופה (אמנם הצבא האדום היה חזק ממנו מבחינה מספרית, אך מרבית מפקדיו חוסלו זמן קצר לפני כן על ידי סטלין והדבר החליש אותו משמעותית). לנאצים היו תוכניות להקים את "הרייך בן אלף השנים" ולהשתלט על אירופה כולה, ובהמשך גם על אפריקה ואסיה. הם כבר הכינו תכניות מפורטות כיצד יתייחסו לכל אחד מהעמים הכבושים, את מי ישעבדו ועם מי ייכרתו ברית פרגמטית. ובכל זאת, תוך כדי דריסת אירופה, חייליו של היטלר מצאו לעצמם זמן לעצור מול יהודי כפוף קומה ולהשפילו.
כעת היא נראתה הזויה בעיני. כיצד האיש המסכן, שתוגה ואימה נשקפות מפניו, מאיים במשהו על חיילי הרייך? מדוע בכלל הם מרגישים צורך להתייחס אליו? אפשר לנסות ולהסביר זאת בתעמולה הנאצית ששטפה את מוחם של החיילים ושל אנשי האס.אס, שמתוך להט אידיאולוגי השתוקקו לנקום ביהודים כמה שיותר מהר. אבל המציאות מוכיחה כי היה זה מהלך מתוכנן: ימים ספורים לאחר כיבוש פולין כבר פירסמו הנאצים צווים נגד היהודים, ועד מהרה כינסו אותם בגטאות. הדבר נמשך לאורך כל המלחמה – בכל מקום אליו נכנסו הגרמנים, ה'טיפול' ביהודים וברכושם היה מיידי. והרי אפשר היה קודם לסיים את מלחמת הבליץ, ואז לחזור ולטפל בהם?
היחס הבלתי סביר של הגרמנים כלפי היהודים הגיע לשיאו בעת הפלישה לברית המועצות. הצבא הגרמני, שניסה להשתלט על שטחים חשובים למאמץ המלחמתי, נתקע בחורף הרוסי ונזקק נואשות לאספקה ולתגבורת חיילים. הדרך היעילה ביותר להביא אותם לחזית היתה באמצעות רכבות, אלא שהרכבות (ומסילות הרכבת) הגרמניות שימשו באותם ימים להובלת יהודים מכל רחבי אירופה להשמדה במחנות המוות. ברגע האמת נדרשה ההנהגה הנאצית לשאלת השאלות – האם לשלוח את התגבורת אל החזית שמשוועת לה כל כך, או להמשיך ולהשמיד את היהודים, ואפילו במחיר של הפסד במלחמה? התשובה היתה חד מש
מעית – עדיף להמשיך ולהשמיד את היהודים. עבור הנאצים, יהודי אחד מת היה שווה יותר מכיבוש אירופה כולה. וכאן נשאלת השאלה, מדוע?
כשהסתכלתי בתמונה הזו, הבנתי שהגרמנים קלטו דבר שאנו כנראה איננו קולטים. היטלר הכריז פעמים רבות שהיהדות העולמית מסכנת את הציוויליזציה המערבית, לפחות כפי שהוא תפס אותה. בספרו כתב שהיהודים הביאו לעולם שני 'פגמים', שמנוגדים לדרך הטבע שבו החזק שולט. האחד הוא ברית המילה, שקובעת כי האדם לא נולד מושלם אלא זקוק לתיקון מתמיד; השני הוא המוסר האנושי, שקובע שגם החברה צריכה תיקון.
היהודי הזה, ששמו אולי יענקל או הרשל'ה, רק נראה מסכן וחלש. בפועל, הוא נושא בקרבו גרעין אידיאולוגי מהפכני שקורא לסדר עולמי אחר – כזה שמושתת על מוסר, צדק, נתינה, נאמנות לערכים גם על חשבון השגת המטרה, אמונה במה שאינו גלוי לעין, גאולת האנושות. ואפילו אם היהודי הזה אינו חי כעת את חייו לפי הדרך הזו, הוא מחזיק בתוכו 'נגיף' רב עוצמה שמתסיס את העולם להיות טוב יותר.
זה מה שהגרמנים הבינו: אפילו יהודים עניים ונדכאים, המתפרנסים בקושי מעמל חייהם, נושאים את הרעיונות ה'מסוכנים' האלה. מבחינת הנאצים, הסדר העולמי שהם חלמו עליו אינו שווה מאומה אם קיים יהודי אחד שמכריז בנוכחותו על כך שיש אמת אלוהית ומוסר נצחי, שאינו מושפע מגחמותיהם של בני האדם. וכך מסתבר שהשאיפה היהודית בת שלושת אלפים שנה לשנות את העולם נתפסה בעיניהם יותר מכל , באופן בלתי מודע, בזקן הארוך והבלתי אופנתי. זקן שמייצג את המסורת העתיקה והאבסולוטית מול עולם שנשען על אופנות. כדי שיוכלו להגיע להשמדה פיזית צריך קודם להשמיד את האידיאל, ולכן היה ראוי בעיניהם לעצור את הכל ולגזוז את הזקנים העבדקנים האלה בכיכר העיר.
ואז, בהבזק של רגע, הבנתי איך מנצחים את היטלר. אני לובש מדים, משרת בצבא, מגדל ילדים שיודעים שהם נושאים את ה'נגיף' הזה ומבינים את משמעותו. אבל מה שאני רוצה הוא זקן – ארוך ובלתי אופנתי עד כמה שאפשר. בדיוק כמו הזקן של אותו מוישל'ה או אייזיק, שנגזז שם בכיכר השוק, בדרך למלחמה שאי אפשר לנצח בה כל עוד הוא חי.
פורסם ב"הארץ", 11.4.2018
